הסיבה שאני אוהב לשבת איתכם על הפוף היא סיפור שסיפרתי לנהג אודי. היה נהג בשם קריישן שהסתובב שם, ויום אחד נסעתי איתו וראיתי דברים שונים. כשראיתי אנשים עם בגדים מוזרים בשדה, הוא הסביר שאלו מנודים שאסור להם להיכנס לבתים והם ישנים בשדה ואוספים מזון לבהמות. ראיתי אנשים בבגדים מכובדים, והוא אמר שאלו גורואים שבאו לאסוף כסף ולברך. הוא שאל אם אני גורו, ואמרתי לו שאני מורה, לא גורו.
הסברתי לו את ההבדל: גורו יושב על כיסא גבוה וכולם יושבים על הרצפה, בעוד מורה יושב בגובה העיניים עם כולם. הבנתי שאני צריך לשבת איתכם באותו גובה. זו תנועה בנפש – האם אתה רואה את עצמך כמשהו גבוה והאחרים מסכנים, או שאתה מכיר בכך שכולנו אותו דבר, כולנו נשמות קדושות עם ניצוץ אלוקי?
ענווה היא לא להיות מסכן, אלא להכיר שלכל אחד יש נקודה אלוקית ונקודת צדיק, כפי שרבי נחמן דיבר. לכל אחד בחדר יש תכונות וכוחות שלי אין.
יש שתי דרכים להסתכל: מנקודת האגו – שבה אתה כל הזמן צריך להראות שאתה יותר טוב מאחרים, להראות להם את הבעיות שלהם כדי להרגיש עדיף. או מנקודת האחדות – לשאול מה אני יכול ללמוד ממך, מה יש בך שאין בי.
מספרים שרבנו היה מחפש בכל אדם מה יש בו שיותר ממנו. זה הפוך מהנטייה הטבעית של האגו שרוצה להקטין את השני, לראות איפה הוא בעייתי. הצדיקים מלמדים אותנו להגדיל את השני, לראות בו את הטוב וללמוד ממנו.
חשוב לא לעזוב את הנקודה של עצמך – אם אתה צייר וחבר שלך מומחה בשיווק, תהיה צייר שלמד קצת שיווק, אל תעזוב את הציור ותנסה להיות משווק. אתה לא יכול להיות הבן אדם השני, אבל אתה יכול ללמוד ממנו. אל תעזוב את האוצר שלך.
תגים קשורים:
התפתחות רוחנית, ענווה, אגו, צדקה וברכה, מורה וגורו, נקודה אלוקית, התקרבות לקדוש ברוך הוא, צדיקים
