השיעור עוסק בתורה א' מליקוטי מוהר"ן, ומתמקד בשאלה מה העיקר – תורה או תפילה. רבנו ענה שצריך גם ללמוד וגם להתפלל, כיוון שהתורה מעלה את התפילה.
הרעיון המרכזי הוא עניין ה**חן**: כדי שתפילתך (או בקשתך מאדם אחר) תתקבל, אתה זקוק לחן. בדורנו, החן והחשיבות האמיתיים של עם ישראל נפלו ועברו "אצלם" – כלומר, אצל אומות העולם (לדוגמה, כוכב טיקטוק נחשב חשוב יותר מתלמיד חכם). בפנימיות הדברים, השאלה היא האם החן והחשיבות שלך נמצאים **בפנים**, בתוך עצמך ונשמתך, או שהם תלויים **באחרים** ובהכרת הסביבה.
התורה מדברת על הניגוד בין **יעקב לעשו**: יעקב מייצג חיבור פנימיות עם חיצוניות – הוא מחבר את החוכמה העליונה עם המציאות הגשמית. עשו, לעומתו, "ביזה את הבכורה" – ניתק את עצמו מהשכל והחוכמה, ובחר בסיפוק מיידי וחומרי. הוא אינו חפץ בתבונה, אלא ב"התגלות ליבו" – גילוי תאוותיו בלבד.
ההבחנה בין **יצר טוב ויצר הרע** מוסברת כך: יצר הטוב (מלכות הקדושה) הוא האני המחובר, שיודע שאין לו כלום מעצמו ומקבל הכל מהחוכמה האלוקית. היצר הרע (מלכות דסטרא אחרא) הוא האגו המנותק, שפועל מתוך תחושת בדידות וחוסר אור, ומנסה להשיג כוח על ידי שליטה באחר.
המסר המעשי: לימוד התורה נותן כוח ליצר הטוב, מחזיר את האדם לפנימיותו ולחיבורו האמיתי, ומאפשר לו לפעול בעולם מתוך שלמות ולא מתוך חסך.
תגים קשורים:
תורה, יעקב ועשו, יצר טוב ויצר רע, מלכות הקדושה, חוכמה, התחבור הפנימי והחיצוני, העולם הרוחני, ליקוטי מורן
