פרק מתוך הספר ״לחיות את היום״
לפני כמה שנים הציעו לי לעבוד שוב בחברת הייטק. לא חיפשתי את העבודה הזאת, וכבר עברו שנים מאז שעזבתי את עולם ההייטק. התפקיד היה מחמיא, התנאים נשמעו טובים. אפילו הייתה אפשרות להשקיע בחברה בתנאים מועדפים. לכאורה, הכול היה מושלם.
התייעצתי עם חבר, איש עסקים, והוא הביט בי בהפתעה. “אתה? איך זה קשור אליך הדברים האלה? אתה בכלל רוצה לכתוב ולעשות טוב בעולם, לא?” “כן”, עניתי “אבל…” החבר התפלא מתגובתי. “חבל”, הוא אמר, “אתה בטח יכול לעשות את זה, אבל השאלה היא אם אתה באמת רוצה לעשות את זה. אתה באמת רוצה להיכנס לשם?”
חשבתי על כך עוד והחלטתי שהוא צודק. אף שההצעה נשמעה באותו הזמן כהצעה טובה בסך הכול, לא הייתי זקוק לה. מה שרציתי לעשות באמת הוא להתמקד בכתיבה ובספרים. בזכות אותו חבר לא ויתרתי והוצאתי לאור לאחר כמה חודשים ספר נוסף.
עד כמה אנחנו חיים עם תכלית? עד כמה ברור לנו לאן אנחנו רוצים להגיע? אפשר לדבר על תכלית ברובד בסיסי ועל תכלית עמוקה יותר. יש תכלית קצרת מועד, או מעשית יותר, כמו התכלית לכתוב או לעשות טוב שהזכרנו בסיפור, ותכלית לטווח הארוך, העוסקת במשמעות העמוקה ביותר שאפשר לדמיין בבריאה.
אומנם יש תכלית עמוקה מאוד, אבל ישנה גם תכלית לכל דבר קטן שאני עושה. נניח שאני רוצה לבנות בית. למה אני רוצה לבנות את הבית? אולי התכלית היא שיהיה לי מקום לגור בו, מקום מוגן שאוכל לחיות בו, לישון ולפעול, ואולי התכלית היא להשכיר אותו כדי שיהיה לי מקור פרנסה. וכך הולך הדבר ומעמיק – אם התכלית היא לבנות בית לגור בו, למה בעצם אני רוצה לגור בבית? ישנם רבדים שונים של משמעות, וכפי שראינו בדוגמה הזאת, יכולה להיות תכלית בתוך תכלית.
דוגמה נוספת: אדם אומר שהוא רוצה להתחתן. למה הוא רוצה להתחתן? לאֶחָד התכלית היא לבנות משפחה, לאַחֵר ייתכן שהסיבה העמוקה יותר היא תחושת הבדידות שהוא רוצה להיפטר ממנה, והשלישי? ההורים שלו דחפו אותו להתחתן…
האם אני שואל את עצמי מה התכלית של מעשיי? האם אני מקדיש זמן לשאלה הזאת? מובן שאם אני מתחיל לעשות משהו, וברור לי למה אני עושה אותו, אינני אמור לשאול את עצמי בכל רגע אם זה נכון ולמה בעצם, אבל האם אני שואל את עצמי את השאלות הללו מדי פעם?
כך למשל, אם אדם לומד תחום כלשהו, האם הוא עוצר ושואל את עצמו – למה אני בעצם לומד את זה? פעם למדתי לתואר בפסיכולוגיה. המרצה שאל: למה אתם כאן? למה אתם לומדים? סטודנטים שונים ענו תשובות שונות, וכשהגיע תורי עניתי שלאימא שלי היה חשוב שיהיה לי תואר, ולכן אני כאן. רוב הכיתה צחקה, אבל המרצה הביט בי בעניין ואמר – מדוע אתם צוחקים? לפחות הוא אומר את האמת.
לפעמים, אחד הדברים שעלולים להסיח את דעתנו מהתכלית שלנו, מהכיוון שלנו, הוא עודף כישרונות, היכולת לבצע הרבה סוגים של דברים. למה זה יכול להסיח את דעתנו? מכיוון שדווקא כשאדם אינו יכול לעשות הרבה דברים, והכישרונות שלו מועטים וממוקדים יותר – הסיכוי שהוא ״יתברבר״ ויעבור מדבר לדבר קטן משמעותית. דווקא לאנשים מוצלחים וכישרוניים יש לעיתים בעיה גדולה יותר: מכיוון שיש להם הרבה כישרונות ויכולות, הם עשויים להסיט את עצמם במהירות מהתכלית שלהם לכל מיני פסים צדדיים, ולעשות משימות או לקבל משרות שכלל אינן משרתות את המטרה שלהם, פשוט כי הם מתאימים או יכולים לעשות אותן.
האם אנחנו עוצרים ושואלים – מה התכלית שלי בדבר הזה? מה אני רוצה? אם אני יודע מה אני רוצה, אני יכול לבדוק אם מה שהציעו לי מתאים או לא.
מובן שהתכלית שדיברנו עליה היא תכלית חיצונית ופרקטית מאוד, אולם גם לה יש מקום ומשמעות. ישנם רבדים עמוקים עוד יותר, עד התכלית העמוקה ביותר. רבי נחמן מגלה לנו את עומק התכלית:
וְדַע, שֶׁבְּחִינָה זוֹ, הַיְנוּ בְּחִינַת אֶחָד, זֶה הוּא בְּחִינַת הַתַּכְלִית. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (זכריה י”ד, ט’): “בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד”. וּ”בַּיּוֹם הַהוּא”, הַיְנוּ הַתַּכְלִית. וְהוּא בְּחִינַת “כֻּלּוֹ טוֹב”, כִּי אֶחָד הוּא כֻּלּוֹ טוֹב (ליקוטי מוהר״ן, תורה ס״ה).
התכלית הסופית היא האחדות הגמורה, הארת בחינת ה”אחד” האינסוף בתוך החיים שלנו. לכל דבר שאנחנו עושים יש תכלית עמוקה יותר, וגם לאותה התכלית יש תכלית עמוקה עוד יותר.
השאלה היא כמה זמן ואנרגיה אנחנו משקיעים בבירור התכלית והרצון האמיתיים שלנו. כמה אנחנו חושבים על התכלית, וכמה אנחנו פשוט נותנים לחיים שלנו לזרום? הבעיה עם הזרימה איננה בזרימה עצמה, אלא בכך שאם אדם אינו שואף למעלה, אינו מחפש את התכלית האמיתית – פעמים רבות הוא ימצא את עצמו נשטף בזרם החיים והגירויים החיצוניים. במקום להיות באמת כאן, מחובר לעצמו ולרצונות שלו, הוא נשטף בגל גדול של עדר שנסחף אחרי הצבעים, הצורות והצלילים של המדיה, ואינו עוצר לרגע לשאול את עצמו – מה אני רוצה? מה הכיוון שלי? מה הרצון העמוק שלי?
לשאול מה
רבי נחמן אמר פעם לתלמידו רבי נתן ללכת ולשאול אנשים – “מה?”
פַּעַם אַחַת אָמַר לִי בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן. אַתָּה הֲלֹא מְדַבֵּר עִם אֲנָשִׁים. יֵשׁ לְךָ לִשְׁאֹל אוֹתָם: מָה?! וְאָמַר תֵּבָה זֹאת “מָה” בְּהַמְשָׁכָה וּבְקוֹל גָּדוֹל מֵעֹמֶק הַלֵּב, כְּלוֹמַר שֶׁרָאוּי לִשְׁאֹל לִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵין חוֹשְׁבִין עַל אַחֲרִיתָם “מָה?!” כְּלוֹמַר, לְאַחַר כָּל הַסִּכְסוּכִים וְהַבִּלְבּוּלִים וְהַמְּנִיעוֹת, וְהַטְּעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת שֶׁל שְׁטוּת וָהֶבֶל שֶׁיֵּשׁ לְרֹב בְּנֵי אָדָם תֵּרוּצִים שֶׁל שֶׁקֶר עַל שֶׁרְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אַף עַל פִּי כֵן סוֹף כָּל סוֹף מָה יִהְיֶה מִמְּךָ (שיחות הר״ן, אות רפו).
הרהור בַּתכלית היא פעולה שמרתיעה אותנו לפעמים. נוח לנו באזור הנוחות שלנו, נוח לנו בחיים שאנחנו רגילים אליהם. נכון, פעמים רבות אנחנו לא מרוצים מהחיים, אבל השינוי עלול להיות מפחיד. אפילו עצם שאלת השאלה עלולה להפחיד אותנו. מה שמפחיד אותנו הוא המשמעות של השאלה: אם אשאל את עצמי שאלה ואגלה תשובה פנימית שאיננה תואמת את אורחות חיי – האם אני חייב ״להחריב” אותם עכשיו? מסתבר שאפשר לשאול שאלות בלי להחריב שום דבר בבת אחת; יש דברים שדורשים את הזמן שלהם.
לשאול ולהרפות, בלי לחץ להשתנות דווקא עכשיו. זה דבר נפלא, לא לנסות לדחוף לאנשים אחרים או לעצמנו פתרונות אינסטנט.
אם אגיד למישהו מהי התכלית לדעתי, זאת כאמור דעתי, והיא משקפת את הנקודה שבה אני נמצא בדרך שלי, אבל מה זה יעזור לו? אני צריך לעשות הכול כדי לעזור לו להוציא מתוך עצמו את התכלית כפי שהוא רוצה ומבין. ייתכן מאוד שהיא גם תשתנה בהמשך. אנחנו יכולים למצוא תכלית, ואז להעמיק ולמצוא תכלית עמוקה יותר, אבל חייבים מכל מקום לעורר את השאלה.
**
נקודה להתבוננות: האם אנחנו שואלים את עצמנו ״מה?״ ואם כן, באיזו תדירות? עד כמה אני מעלה את השאלה הזו בחיים שלי, ואם אינני מעלה אותה ואינני מציף אותה – מדוע? האם זה משום שהתשובה כה ברורה לי, או אולי מסיבה אחרת? כמו כן, האם אני מקדיש זמן שבו אני חושב על התכלית? מתי בפעם האחרונה חשבתי על התכלית? אם אקח דף נייר (מוזמנים לעשות זאת) ואתחיל לרשום תכלית ברבדים שונים, מה אמצא?
**
עוד על הספר ומהספר לחיות את היום לחצו כאן
