פרקים מהספרים

״תגיד לי, אתה עושה ממני צחוק?״ שאל עמוס. ״מה הבעיה?״ חייכתי. ״מה הבעיה? אתה שולח אותי ליער כדי לדבר עם ילד דמיוני פנימי והוא לא עונה לי. אני מבזבז את הזמן שלי, גם בפגישות איתך וגם בכלל…״ הנהנתי ושילבתי ידיים. ״כמה פעמים ניסית?״ הוא גירד בראשו. ״לא יודע, שלוש פעמים… אולי אפילו ארבע פעמים. אני

פעם בא אלי לפגישות אדם מיוחד שהיה בדרגה מאוד גבוהה בצבא. הוא פיקד על חיילים רבים והיה אחראי על פעולות שמשמעותן חיים ומוות עבור הרבה אנשים כפשוטו. הבעיה היתה שגם בבית הוא לא הצליח להשתחרר מהתפקיד. גם שם הוא דיבר בקשיחות ופיקד על בני הבית, בהם ילדים רכים, כמו חיילים בבסיס. כשישב מולי ראיתי אדם

וְהָיָה הוֹלֵךְ אָנֶה וָאָנָה זְמַן רַב וּבַמִּדְבָּרִיּוֹת וּבַשָּׂדוֹת וּבַיְּעָרִים וְהָיָה מְבַקְּשָׁהּ זְמַן רַב מְאֹד. יש שלבים בחיים בהם אנו נדרשים ללכת במדבר, בארץ לא זרועה. המדבר הוא מקום בודד ושומם, שם אנו חווים בדידות וחוסר משמעות. הכל נראה אותו דבר, ולעתים נדמה לנו שכעבור שנים ויגיעה רבה הגענו לאותה הנקודה בה התחלנו. ההליכה במדבר קשה

עָנָה וְאָמַר: בַּדֶּרֶךְ סִפַּרְתִּי מַעֲשֶׂה, שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה שׁוֹמְעָהּ הָיָה לוֹ הִרְהוּר תְּשׁוּבָה. וְזוֹ הִיא: תורה שמתאימה גם ״לדרך״ פתיחת הסיפור במשפט זה אינה סתמית. זוהי אמירה שמתיחסת לענין ה״דרך״. כולנו בדרך. לעתים אנחנו מרגישים שתעינו קצת בדרך, ולפעמים נדמה שאנחנו ממש בתחילתה. יש גם כאלה שחושבים שהגיעו כמעט לסופה, ואז הבינו, שוב, שהם רק

הרבה מהסבל שאנו עוברים קשור לחוסר הבנה לגבי מקור השמחה האמיתי. אנחנו מחפשים בחוץ משהו שבעצם נמצא ואמור להתגלות בפנים. כשאנו מדברים על הכנסת שמחה לחיינו, נשאלת השאלה האם השמחה אמורה להגיע מבפנים, כתוצאה של עבודת מידות או זיכוך בנפש פנימה, או שהיא אמורה להיות חיצונית, כלומר מושפעת מגורמים חיצוניים המעניקים לי שמחה כשהם נוכחים

עָמַד הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת, מֵחֲמַת שֶׁרָאָה שֶׁהַמֶּלֶךְ מִצְטַעֵר מְאֹד, וּבִקֵּשׁ, שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ מְשָׁרֵת וְסוּס וּמָעוֹת עַל הוֹצָאוֹת, וְהָלַךְ לְבַקְּשָׁהּ. וְהָיָה מְבַקְּשָׁהּ מְאֹד זְמַן מְרֻבֶּה מְאֹד עַד שֶׁמְּצָאָהּ. (עַתָּה מְסַפֵּר אֵיךְ בִּקְּשָׁה עַד שֶׁמְּצָאָהּ). השלב הראשון בחיפוש הוא התעוררות להבנה – היכן בת המלך? איפה הנשמה שלי? איפה הטוב שלי? כל עוד אנחנו שרויים בשינה ולא בודקים

באזור גיל שש עשרה הרגשתי נורא. המילה "נורא" דרמטית יותר ממה שהרגשתי באמת – קהות, חוסר משמעות והעדר תקווה. בית הוריי היה סמוך לים, וכך מצאתי את עצמי יושב שעות, בוהה בגלים ללא אומר. לא היה לי עם מי לדבר ולא הבנתי מה עובר עלי. לא חיפשתי עזרה ולא שלחו אותי לקבל כזו, אולי מכיוון

בתקופה שבה החלטנו לרענן קצת את חיצוניות הבית שלנו נתקלנו בכמה בעלי מקצוע שהגיעו אלינו כדי לבצע תיקונים ושיפוצים. בתוך מצעד האנשים שזכינו לפגוש היו נותני שירות מקצועיים ואדיבים, וגם כאלה שכנראה לא נזמין שוב. אחד מבעלי המקצוע זכור לי מכיוון שלמרות שהוא עשה עבודה די טובה במחיר הגון, ההתנהלות הכללית שלו הייתה משונה. הוא