פעם בא אלי לפגישות אדם מיוחד שהיה בדרגה מאוד גבוהה בצבא. הוא פיקד על חיילים רבים והיה אחראי על פעולות שמשמעותן חיים ומוות עבור הרבה אנשים כפשוטו. הבעיה היתה שגם בבית הוא לא הצליח להשתחרר מהתפקיד. גם שם הוא דיבר בקשיחות ופיקד על בני הבית, בהם ילדים רכים, כמו חיילים בבסיס. כשישב מולי ראיתי אדם עדין ורך שמתוקף תפקידו מתנהג בחספוס ורצינות מופרזת. כמובן שבעבודה התכונות הללו נדרשות, אבל בבית היתה אוירה של פחד וזהירות.
נו, אז מה עושים? הוא שאל. התחלתי לדבר איתו לאט ובלסת שמוטה. הוא חשב בהתחלה שאני צוחק, אז הוא חייך מעט וחזר להיות רציני. ״מה קורה כאן?״ שאל בחשש קל. המשכתי לדבר בלסת שמוטה והצעתי לו גם לנסות. זה הביך אותו בתחילה, אבל מכיוון שהוא ״חייל מצטיין״, הוא הצליח כמובן הרבה יותר טוב ממני. כך העברנו פגישה, או לפחות חצי ממנה, בדיבור בלסת שמוטה. בסופה הוא התגלגל מצחוק והבין כמה הוא נמצא במאמץ והחזקה בחיים.
התניות חברתיות, תפיסות ״כבדות״ של העצמי ועוד כל מיני דברים שאספנו עם השנים, עוצרים אותנו מלהיות בשמחה. מה עושים לגביהם? ישנה עבודה של זיהוי ההתניות, זיהוי התפיסות, ויש עבודה של… להתגבר בשמחה! פשוט לשבור את ההתניות הללו.
איך? יש מושג שנקרא ״מילי דשטותא״, שפירושו הפשוט הוא מילים של שטות. הכוונה הרחבה יותר היא לבדיחות, התנהגות מצחיקה, שבירת דפוסים. אם כל הזמן אני מדבר בטון רציני ואחראי, מה יקרה אם פתאום אדבר בקול גבוה ומצחיק או במבטא משעשע?
כמובן שאין הכוונה שעורך דין יגיע לבית המשפט לייצג לקוח שלו ושם יחליט בפעם הראשונה בחיים לנסות את המילי דשטותא! (בעצם אולי זה יהיה מאוד מעניין…) אלא לנסות בצורה בטוחה בתוך החיים שלנו לעשות את זה. אולי עם חבר טוב, או ביני לבין עצמי מול המראה, או בשיחה עם בן הזוג.
״ואתחזק בשמחה גדולה בכל עת בכל מיני דרכים ונתיבות ועצות ותחבולות שאפשר לשמח את הלב על ידם, הן על ידי הנקודות טובות שאני מוצא בעצמי עדיין, הן על ידי מילי דשטותא, לשנות את טעמי ולעשות עצמי כשוטה, ולהרגיל עצמי במילי דבדיחותא כדי לבוא לשמחה שהיא עיקר הקדושה ועיקר חיות האדם״ (לקוטי תפילות חלק שני, תפילה כא)
עד כמה הכבדות והרצינות גוררות אותנו למטה… מילי דשטותא היא תרופת פלא לשיבור מיידי של הכבדות והעצבות. כמובן שהמלצת הרופא היא לשלב את התרופה הזאת עם שאר התרופות שבפרק זה, ועם תרופות נוספות להגברת השמחה שתאספו ממקורות נוספים.
״..וּמִזֶּה תָּבִין, עַד הֵיכָן אַתָּה צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק וְלִבְלִי לְיָאֵשׁ עַצְמְךָ, חַס וְשָׁלוֹם, אַף אִם יִהְיֶה מַה שֶּׁיּהְיֶה. וְהָעִקָּר לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד. וִישַֹמַּח עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא, לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּשׁוֹטֶה וְלַעֲשׂוֹת עִנְיְנֵי שְׁטוּת וּצְחוֹק אוֹ קְפִיצוֹת וְרִקּוּדִים, כְּדֵי לָבוֹא לְשִׂמְחָה, שֶׁהוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹוד״ (ליקוטי מוהר”ן תנינא סימן מח)
