להסכים ללכת במדבר | פרק מהספר בודאי ישנה אהבה מאת רן ובר

וְהָיָה הוֹלֵךְ אָנֶה וָאָנָה זְמַן רַב וּבַמִּדְבָּרִיּוֹת וּבַשָּׂדוֹת וּבַיְּעָרִים וְהָיָה מְבַקְּשָׁהּ זְמַן רַב מְאֹד.

יש שלבים בחיים בהם אנו נדרשים ללכת במדבר, בארץ לא זרועה. המדבר הוא מקום בודד ושומם, שם אנו חווים בדידות וחוסר משמעות. הכל נראה אותו דבר, ולעתים נדמה לנו שכעבור שנים ויגיעה רבה הגענו לאותה הנקודה בה התחלנו. ההליכה במדבר קשה ומצריכה הרבה אמונה.

אישה שמוצאת את עצמה צועקת על ילדיה בצורה חסרת שליטה ופוגענית, יכולה ללכת לאינספור סדנאות, לשמוע שיעורים על סבלנות ואורך רוח, לתרגל חשיבה חיובית או ללכת לטיפול אישי ועדיין, שוב היא מוצאת את עצמה באותה סיטואציה כאובה בה היא פוגעת בילדיה ולאחר מכן מוטלת לסחרור של שנאה עצמית, רגשות אשמה ויאוש.

מה עזר כל התהליך שעברה אם שוב היא מוצאת את עצמה באותה נקודה? אחד מסודות המדבר הוא שגם אם הנוף נראה אותו דבר, למעשה הוא איננו כזה. אחד החידושים של רבי נחמן הוא שהתקדמות אמיתית מתרחשת דווקא ובעיקר בזמן ההליכה במדבר, ויש משמעות לכל פסיעה.

בניגוד לעולם שלנו שמעריץ שינוי דרמטי ומיידי, כפי שיעידו העלונים הססגוניים של סדנאות הקואוצ׳ינג על אנשים ששינו את חייהם מהקצה לקצה בעשרה ימים, כאן מדובר על שינוי עמוק ואיטי שנולד מתוך התמודדות יומיומית ארוכת טווח. מי שמתבונן על עצמו יכול לראות שדווקא לאחר תקופה קשה של התמודדות רגשית או גשמית תגיע תקופה של הבנות ועמקות מחודשת. יש קשר בין החיפוש למציאה, רק שאנו נצרכים לאורך רוח וסבלנות לראות את הפירות.

זהו מהלך של אור וכלי – התמודדות עם קושי יוצרת כלי, אליו נמסק האור בעתו. אור הוא רגע של הצלחה – בקשר זוגי, בעבודה, בנחת מהילדים. לעמוד באור הזרקורים של המציאות ולקטוף מחיאות כפיים סוערות זה אור; לשהות יום אחר יום עם בן זוג שמפגין אדישות וניתוק, או לראות את עצמך חסרת יכולת להקשיב לילדיך,  ולא להפסיק לחפש דרכים ליצור קשר – זה יצירת כלי.

נקודה להתבוננות:

אילו רגשות ומחשבות עולים בי כשאני חושב/ת על ללכת במדבר (הנפשי / זוגי)? האם זה מאיים עלי / משעמם אותי / מפחיד או רגש אחר? האם אני מאמין/ה שההליכה במדבר בלי תוצאות חיצוניות יכולה להיות טובה לי? אם כן, למה ובמה זה יכול להועיל אצלי?

השני למלך חיפש את בת המלך זמן רב. הרבה רווקים ורווקות יספרו בכאב על תקופת חיפוש אינסופית ועל אינספור פגישות – חלקן סבירות וחלקן קשות ומיגעות.

אנחנו לא יודעים מתי תתמלא מכסת הבקשות והתפילות שלנו. אפילו על משה רבינו מספר המדרש שהשם יתברך אמר לו להפסיק להתפלל בפרשת ואתחנן, לאחר שהתפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות כמניין ״ואתחנן״. למה שיפסיק להתפלל? כי אם יתפלל עוד תפילה אחת, השם יתברך יהיה כביכול ״חייב״ להכניס אותו לארץ המובטחת. גם אנחנו מבקשים ומתפללים, מרגישים שאנחנו הולכים במדבר ללא תכלית וסתם מכלים את זמננו.  אבל צריך לדעת שלכל דבר יש תכלית. לכל רגע ורגע, לכל התייגעות ואנחה.