״תגיד לי, אתה עושה ממני צחוק?״ שאל עמוס.
״מה הבעיה?״ חייכתי.
״מה הבעיה? אתה שולח אותי ליער כדי לדבר עם ילד דמיוני פנימי והוא לא עונה לי. אני מבזבז את הזמן שלי, גם בפגישות איתך וגם בכלל…״
הנהנתי ושילבתי ידיים. ״כמה פעמים ניסית?״
הוא גירד בראשו. ״לא יודע, שלוש פעמים… אולי אפילו ארבע פעמים. אני בחור יסודי, אמרת שזה יכול לעבוד אז עשיתי הכול כדי לבדוק את זה, וכלום!״
הנהנתי שוב. ״כלום, אה? שום דבר? הוא לא אמר לך כלום? עזוב את זה רגע, לא הרגשת שום דבר? זה לא נגע בך בכלל?״
הוא הסמיק קצת. ״הוא… זאת אומרת אני…״ הוא עצר לרגע. ״הוא לא רוצה לדבר איתי, אוקי? הוא אמר שהוא כועס עליי כי אני לא בקשר איתו. ואתה – אל תחייך, אוקי?! גם ככה אני מרגיש מטופש, מדבר עם פרפרים ביער…״
הילד הפנימי הוא נושא רחב שנידון בפלטפורמות שונות. מדברים עליו בפסיכולוגיה המערבית, בשיטות שונות של טיפול רגשי ונפשי וגם בסדנאות של חיבור פנימי לפי היהדות. יש שמסכימים עם זה ויש שמתנגדים לרעיון, יש תיאוריות לכאן ולכאן, אבל אותנו זה לא ממש מעניין. אנחנו לא מחפשים תיאוריות אלא פרקטיקה. כל מה שיכול לעזור לנו להכיר את הסיפור שלנו ולהבין אותו, ולהתחבר לרבדים עמוקים ונסתרים שיכולים להביא לשינוי ממשי לטובה בחיים שלנו – מעניין אותנו.
אפשר לקרוא לו ילד, אפשר לקרוא לזה שכבות מסוימות בנפש שלנו שנפגעו בילדות. מכיוון שהספר הזה מתמקד בסיפור, לא ניכנס כאן לעומק הקשר עם הילד הפנימי ורק נזכיר את הדברים בקצרה.
הילד הפנימי מייצג את העולם הרגשי הפנימי שלנו ובדרך כלל תקוע בעבר. הוא לא כל כך מתעניין בעובדה שהגעתם לריאיון עבודה חשוב או שאתם עומדים בפני השקה של מוצר חדש. הוא פועל ברקע ולעיתים מתפרץ, בעיקר כשלא מקשיבים לו ולא מתקשרים איתו.
הילד חי את הסיפור בעוצמה רבה. הסיפור מנהל את החיים שלו מכיוון שהוא חייב לסגל לעצמו מערכת שתסביר את מה שקורה סביבו. הוא לא רע או פסול חלילה, להפך! התיקון העיקרי הוא להבין איפה הוא נמצא ולאהוב אותו, לקבל אותו ולהכיל אותו.
אחת הבעיות העיקריות שלנו היא שהתבגרנו מהר, "הבנו איך הדברים עובדים בחיים" ודחקנו את כל החלקים בתוכנו שלא מבינים או מקבלים את הקושי בחיים, חוסר ההגינות והשקרים, אלה שקשה להם וכואב להם. בסופו של דבר הסיפור הטוב אמור להחליף את הסיפור הלא טוב, אבל אם העבודה הזאת לא מגיעה עד הילד זה לא יעזור לנו. משהו תמיד יקרה והוא ירים ראש בצורה כזאת או אחרת. החלפת הדעת ותיקונה חשובים מאוד, אבל ההבנות הללו חייבות לרדת אל הקרקע, לפגוש למטה את הילד שיושב שנים בחושך ומחכה לתקווה, לשינוי ולגאולה פנימית.
איפה נמצא הילד אצלנו? אחת הדרכים הפשוטות היא פשוט להתחיל לדבר איתו. לקחת לעצמכם כמה דקות ביום, בחדר שקט ומבודד, באוטו, ביער או בכל מקום שאין בו אנשים אחרים, ולהתחיל לנסות לדובב אותו. זה יכול להיראות לכם ממש מוזר. לדבר עם עצמי?! ועוד עם איזה ילד דמיוני שמי יודע אם הוא בכלל קיים? אבל נסו. קחו את הזמן, כמה דקות ביום, ותשאלו: מה אתה מרגיש? מה מצבך? חסר לך משהו? אל תנסו לקטוע או לסדר את התשובות, גם אם יעלו בכם תשובות משונות, דברים שאתם בכלל לא מבינים איך הם קשורים אליכם. תנו להם מקום.
הדגש הוא על הקשבה, והרעיון הוא הכלה רגשית ולא ניסיון לשלוט במה שרבדים הללו בתוכנו מרגישים או חושבים. אין טעם להגיד לו שהוא לא מבין והכול כבר בסדר לפני שבכלל הקשבנו לו, כמו הורה שהבן שלו נופל מהכיסא ובמקום לגשת אליו ולבדוק מה מצבו הוא צועק לו מרחוק: הכול בסדר! לא קרה לך כלום… או אפילו יותר גרוע: חתיכת…! אמרתי לך לא לשבת ככה על הכיסא הזה!
בגלל שהוא הרבה פעמים ״הורס לנו״ ומחריב לנו דברים (למשל, מסיבת פרידה מהבוס שבה גמגמתם והתנהגתם בצורה שאחר כך שנה שלמה הצטערתם עליה), יש לנו נטייה להתעלם ממנו ולנסות לסגור אותו בתוך קופסה, שלא יפריע. אבל הוא לא נעלם והוא מחזק את האחיזה שלנו בסיפור.
כשאתם פונים אל הילד, אתם יכולים לפנות אליו בשם שלכם, או יותר טוב – בכינוי שלכם מהילדות. אז אם אתם עכשיו דוד או הרב דוד או ד״ר דוד – אולי תנסו לפנות אליו כדודי, כמו שקראו לכם כשהייתם ילדים.
הוא לא תמיד עונה בפעמים הראשונות. לעיתים קרובות הנתק בינינו כל כך גדול שאין לנו בכלל קשר איתו. לפעמים גם הווליום הפנימי ממש נמוך, הוא כמעט לוחש, בעיקר אצל אנשים שלא נוטים להרגיש רגשות דקים או עדינים, לחיוב או לשלילה ("אני מקנא?! מה פתאום… פשוט הסתכלתי על הרכב החדש שלו". "אני לחוץ וחושש מההרצאה? מה פתאום, פשוט קצת כואבת לי הבטן…").
אחד הדברים החשובים בקשר שלנו עם הילד הפנימי, עם הנפש, עם עולם הרגש ובמידת מה עם הסיפור, הוא להאזין בקשב רב לרמזים פנימיים. ככל שאני מאזין טוב יותר לקולות ולרמזים הפנימיים שלי, אני יכול להבין איפה אני נמצא ולפגוש את הסיפור הפנימי. זה לא אומר שאני צריך להזדהות עם כל מה שאני פוגש! אם הילד אומר לי שכולם דפוקים, כולם רעים, כולם לא סופרים אותו – זאת האמת הרגשית שלי, אבל ממש לא האמת המוחלטת. זה פשוט מלמד אותי מה אני מרגיש בפנים, מה קורה איתי ואילו סיפורים אני מספר לעצמי.
אני רוצה לקבל מהילד מידע, אני רוצה ליצור איתו קשר. בסופו של דבר, גם הילד הפנימי רוצה שינוי. גם הוא רוצה לצאת אל האור, להרגיש טוב ולהיות מחובר. הוא בועט ושורט ומתעלם כי הוא מרגיש שמתעלמים ממנו (הוא די צודק בזה, לא?). גם אנחנו לא אשמים, כי הכול קרה באופן לא מודע. בגיל מסוים התחלנו לפתח מנגנוני הגנה, להדחיק דברים מסוימים ולהתעלם מדברים אחרים. מצאנו דרכים לשרוד בעולם וחשבנו שהכול הסתדר. בכל פעם שמשהו מהעבר צף, ניסינו להשתיק אותו. בכל פעם שרגש לא מתאים ניסה למצוא את דרכו החוצה – ניסינו לפתור אותו בדרכים הגיוניות.
הרבה פעמים פיצלנו מהתודעה שלנו חלקים או רגשות שלא התאימו לנו והוצאנו אותם החוצה. מהבחינה הזאת, התעסקות עם הילד הפנימי היא לא מקרה של פיצול אישיות (אני מדבר עם עצמי?!) אלא חיבור-אישיות, חיבור הרבדים השונים שלנו לכלל אישיות אחת, מאוחדת והרמונית יותר.
העובדה שאני מגלה בתוכי כאב וקושי, דברים שאני תקוע בהם, לא אומרת שבבת אחת הכול ישתנה. אבל העובדה שאני נעשה מודע לזה יכולה לעזור לי להפחית את ההתנהגויות והפירושים הלא נכונים של המציאות שנובעים מתוך הכאבים הללו, וגם להבין שאני לא סתם רע או בעייתי אלא סוחב איתי פגיעה מהילדות – ועליי לרחם על עצמי ולהבין את עצמי.
רבי נחמן מדבר הרבה על הצורך להביא את האור הרוחני הגבוה ביותר למקום הנמוך ביותר. הילד הפנימי שלנו נמצא במקום נמוך וחשוך, והעובדה שהוא שם היא לא באשמתו. זה המצב. התהליך שאנחנו רוצים לעשות הוא תהליך של חיבור, של חשיפה לאור, של הקשבה והאזנה. נכון, תפיסת המציאות שלו גורמת להרבה בעיות ולביסוס הסיפור הלא טוב, אבל אם נקשיב לו ונבנה מחדש את האמון בעצמנו, את האהבה ואת החמלה לעצמנו – נוכל לחבר את החלקים ולהאיר את הדעת, את הסיפור הטוב האמיתי, גם במחשכי הנפש.
**
ככל שאני מאזין טוב יותר לקולות ולרמזים הפנימיים שלי, אני יכול להבין איפה אני נמצא ולפגוש את הסיפור הפנימי.
**
