באזור גיל שש עשרה הרגשתי נורא. המילה "נורא" דרמטית יותר ממה שהרגשתי באמת – קהות, חוסר משמעות והעדר תקווה. בית הוריי היה סמוך לים, וכך מצאתי את עצמי יושב שעות, בוהה בגלים ללא אומר.
לא היה לי עם מי לדבר ולא הבנתי מה עובר עלי. לא חיפשתי עזרה ולא שלחו אותי לקבל כזו, אולי מכיוון שעל פני השטח תפקדתי. אמנם לא תמיד הגעתי לבית הספר, אבל הייתי תלמיד טוב ואף אחד לא טרח לבדוק מה קורה איתי. מבחינה חיצונית הכל נראה ממש טוב. גרנו בבית גדול ויפה בשכונה עשירה. לא חסכו ממני דבר, לפחות מבחינה חומרית.
יתכן שאיש מקצוע היה מאבחן את מה שעבר עלי כדיכאון. יתכן שחוויתי מה שמיליוני אנשים חווים מבלי להיות אפילו מודעים לכך שיש אפשרות לשינוי. לי באופן אישי לא היה מושג שאפשר אחרת. לגמרי אחרת.
לא ידעתי אז הרבה על שמחה או ביטוי רגשי. פשוט ישבתי ובהיתי בכלום האינסופי. אם הייתם שואלים אותי איך יראו חיי בעתיד, האם יתכן שבגיל מבוגר יותר ארגיש שמחהֿ ותכלית – הייתי כנראה אומר שאתם הוזים. אם הייתם מוסיפים ושואלים לגבי חיים מלאי תחושת הודיה, שליחות בהבאת טוב ושמחה לאחרים – הייתי כנראה חושב שמשהו אצלכם לא כשורה, או שאתם נהנים לצחוק על חשבונו של מי שדברים אלו רחוקים ממנו. מסתבר שטעיתי. זה אפשרי.
זוהי עבודה ארוכת טווח, אבל היום אני יודע בוודאות שזה אפשרי, ושהפירות של עבודת השמחה, הביטוי הרגשי והכלים שרבי נחמן מסר לנו, לא רק אמיתיים אלא אף קרובים וזמינים ממה שאנו מדמיינים.
דיכאון הוא לאו דווקא הפך השמחה. דיכאון יכול להיות התעלמות מהרגשות שלי, השתקת המערכת הרגשית. כשאני מדכא משהו, אני משתדל להחליש או לבטל אותו. אם אני מנסה לדכא רגשות קשים ולא נעימים, אני בעצם מנסה להחליש את הווליום של המערכת הרגשית שלי בכללה, ולכן גם רגשות חיוביים כמו אהבה או שמחה יוחלשו.
שנים הסתובבתי עם מערכת רגשית מושתקת. תתפקד ויהיה בסדר, זה היה המסר; לרגש אין תפקיד חשוב בחיים והוא אפילו בעייתי. תהיה חכם, תגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון וזהו. לא הבנתי את זה עד שהגעתי לרבי נחמן, שלחש לי בלב – רחמים. ואני שאלתי את עצמי: מה עם רחמים? איפה אני מול המילה הזאת? פתאום זה הרגיש לי כמו בעיטה ללב. באמת, איפה אתה ורחמים?
זה כאב, אבל זו גם היתה מתנה גדולה. אם אתה לא מתנגד למה שאתה מגלה בתוכך, תוכל לצמוח מזה. זה לא אומר שהכל נפתר, אבל זה יכול להיות נתיב של ריפוי, נתיב של גדילה.
לפעמים אנחנו לא רוצים לראות איפה אנחנו לא בסדר, איפה אנחנו לא שלמים, או אלו רגשות קשים שוכנים בתוכנו. אבל על ידי העובדה שאני נותן מקום לאותם הרגשות, לא מזדהה איתם אבל גם לא מתנגד להם, אלא מודה בכך שהם נמצאים בתוכי – משהו יכול להיפתח בי.
אז מה לעשות עם הרגשות שצפים בי ברגע שאני נותן מקום למערכת הרגשית, ברגע שאני מנסה לפגוש את השמחה? האם אני צריך להתעלם מהרגשות הנוספים שנמצאים בתוכי? ממש לא! כפי שנראה בהמשך, יש מקום לשמחה (רוב היום), ויש מקום לכאב ולקושי (בשעה מסויימת). הרעיון הוא לא לוותר על כלום ולא להתעלם משום דבר שעובר וקורה בתוכי. להפך, ככל שאתחזק בשמחה יהיו לי יותר כוחות להתמודד עם רגשות קשים שנמצאים בתוכי, ולחילופין – ככל שאסכים להכיר ברגשות קשים שנמצאים בתוכי, אוכל להגיע ליותר שמחה בחיים שלי.
רבי נחמן מציע מינון – רוב היום להתחזק בשמחה, ושעה אחת לפגוש את כל מה שקורה בתוכי. לא לתת לכאב לנהל אותי כל היום, אבל גם לא להתעלם ממנו. זה טוב להרגיש ספקטרום רחב של רגשות, השאלה היא מה מפעיל אותי במשך היום. האם אני נכנע לדיכאון ולרגשות הדכדוך, וכך נראה היום שלי? האם לחץ ופחד מכתיבים עבורי את סדר היום? אם כן, כמובן שאין מה להתעלם מכך, אבל גם אין סיבה להיכנע ולחיות את הרגשות הללו כל היום.
אחד התפקידים הטובים של רגש הוא לאותת לנו על מה שקורה בתוכנו. אם אני אמור להגיע לראיון עבודה ואני מרגיש לחץ, למה הלחץ הזה קשור? למעשה הוא נובע מפחד, ויכול להיות שהפחד הזה קשור לאמונה לא פתורה שלי לגבי עצמי או לגבי הסיטואציה.
אנחנו יכולים לחוות מספר רגשות במקביל. אפשר לחוות פחד וגם שמחה בו זמנית, או לחוות עצבות ושמחה. זה לא אומר שיש לכם בעיה של פיצול אישיות, אלא שאתם מבחינים יותר. יש אנשים שכשאתה שואל אותם "מה אתה מרגיש?" הם מושכים בכתפיהם ואומרים "כלום". אחרים יכולים לאבחן ולנטר רגשות באופן ברור יותר, ומי שמקשיב טוב פנימה יכול להיחשף לבליל של רגשות בעוצמות שונות. כמו שאומרים – הבעיה היא לא הפחד, אלא הפחד מהפחד. אם אני מרשה לרגשות להיות שם, אבל מקפיד להוסיף שמחה ולתת לה לשלוט ביום שלי, אני יכול לחוות את הפחד ולהתחזק בשמחה בו זמנית, ולתפקד בסיטואציה שלא הייתי יכול לתפקד בה בעבר.
**
זה טוב להרגיש ספקטרום רחב של רגשות, השאלה מה מפעיל אותי במשך היום.
