עָמַד הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת, מֵחֲמַת שֶׁרָאָה שֶׁהַמֶּלֶךְ מִצְטַעֵר מְאֹד, וּבִקֵּשׁ, שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ מְשָׁרֵת וְסוּס וּמָעוֹת עַל הוֹצָאוֹת, וְהָלַךְ לְבַקְּשָׁהּ. וְהָיָה מְבַקְּשָׁהּ מְאֹד זְמַן מְרֻבֶּה מְאֹד עַד שֶׁמְּצָאָהּ. (עַתָּה מְסַפֵּר אֵיךְ בִּקְּשָׁה עַד שֶׁמְּצָאָהּ).
השלב הראשון בחיפוש הוא התעוררות להבנה – היכן בת המלך? איפה הנשמה שלי? איפה הטוב שלי? כל עוד אנחנו שרויים בשינה ולא בודקים איפה בת המלך – איפה אנחנו באמת נמצאים – אנחנו יכולים לסבור שהכל פחות או יותר בסדר. מה מעורר אותנו? ׳והיה אביה מצער מאוד והלך לבקשה אנה ואנה׳. משהו בתוכנו אינו רגוע. לעתים נמצא את עצמנו קוראים מאמר שמעורר לפתע את השאלה, ספר שנקרא יעלה כאב נושן ונשכח, ואז, לפתע, משהו בתוכנו מתקומם – קול פנימי שזועק – אני לא מסכים להמשיך ככה.
במודל הזוגי, פעמים רבות מי שמתעורר ומעורר גם את הצד השני הן דווקא הנשים. גברים מצליחים להסיח את דעתם מבעיות במערכת היחסים ולשקוע בעבודה או בהתמכרויות אחרות, ואילו הנשים הן אלו שמתריעות – המצב לא טוב, אני סובלת ואנחנו חייבים לשנות משהו מהותי בקשר ביננו. למעשה, מכיוון שפעמים רבות הכאב עובר את סף הסיבולת, התגובה שלהן אינה הגיונית ושקולה אלא של התפרקות וקריסה או של התפרצות כעס ואיבה. בשלב הזה גם הבעל מסכים בלית ברירה לבוא לטיפול.
אבל גם הגברים מגיעים, כל אחד מסיבותיו. יש כאלו שמרגישים תקיעות. בפרנסה, בזוגיות או בעבודה פנימית. יש כאלה שהקושי שלהם ניכר בקשר הזוגי, ויש כאלה שבתחומים אחרים. המכנה המשותף הוא משהו בפנים שטורד את נפשו וגורם לו להתעורר לחפש, לצאת מאזור הנוחות שלו כדי לצאת למסע אל עצמו בו לרוב יפגוש קודם כל את הלא טוב שבו הוא מאמין, ואז לאחר מכן – את הטוב האמיתי שמחכה לנו תמיד עמוק בפנים.
משבר או משביר?
התגובה האוטומטית שלנו לנוכח התפרצות הכאב שלנו או של בן או בת הזוג היא הרצון להעלים את הבעיה. זה דבר מאוד מובן – אדם חי את חייו בתחושה שהדברים בסך הכל סבירים, ופתאום משבר מאיים עליו. כאן חשוב להזכיר ולהפנים: המילה משבר, או ליתר דיוק הפועל ש.ב.ר משמשים במספר מובנים.
משבר כפשוטו הוא מצב של שבר, של קושי גדול. המצב של שבר הוא מצב שמאיים עלינו. התרגלנו לחיות את החיים בצורה מסוימת, ולמרות שתמיד ישנו רצון פנימי לשינוי לטובה, הקיבעון מעורר בנו פחדים משינוי. השבר כביכול כופה עלינו שינוי מבחוץ, וזה מאיים.
מצד שני, כתוב בספר בראשית שיוסף היה המשביר במצרים. המשביר הוא זה שנותן לאחר, שמעניק לו. המשבר שלנו הוא נקודת מפנה חשובה שיכולה להפוך אותנו למשבירים – לכאלו שנותנים לאחר, שבונים אותו ומטפחים אותו. זה נשמע אולי כמעט מופרך; עכשיו אתה מדבר איתי על לתת לשני? אולם דווקא מתוך הקושי, דווקא מתוך השבירה יכולה להגיח תקווה גדולה.
אם נתנו את הדוגמא של יוסף, הוא היה המשביר במצרים, הוא היה המשנה למלך מצרים, ואם נבחן את הדברים, למעשה הוא היה בשבר גדול.
על זה כותב רבי נתן בליקוטי הלכות:
״.. יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם. כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר זֶה הָרָעָב, כִּי יֵשׁ סֶבֶר זֶה הַשָּבָע, כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרַיְמָה,
נִמְצָא, שֶׁדָּרַשׁ שֶׁבֶר לְשׁוֹן סֶבֶר וְתִקְוָה, הַיְנוּ עִנְיָן הַנַּ"ל שֶׁהַהִתְרַחֲקוּת הִוא הִתְקָרְבוּת וְהָאִישׁ הַיִּשְרְאֵלִי בְּחִינַת יַעֲקֹב צָרִיךְ לִהְיוֹת מְצַפֶּה לִישׁוּעָה תָּמִיד״ (הלכות שילוח הקן הלכה ה)
האויבת הגדולה שלנו היא השגרה, והאויב הגדול הוא ההרגל. ישנם כמובן יתרונות כבירים לשגרה ולהרגל, אבל הבעיה הנובעת מהם היא התקבעות במה שאני רגיל אליו. המשבר מנער אותי. הוא לא מניח לי להירדם בשגרה או בשמירה. המשבר מנער ומעורר אותי להיות משביר, להיות משפיע.
נקודה להתבוננות: האם נוכל לחפש ולהיזכר ברגע מסוים בחיינו שהיה משבר לא פשוט ומתוכו יצא טוב? האם היתה נקודה בחיים שלי שבה משהו ישן נחרב ומשהו חדש צץ במקום? אם יש לנו משברים כיום בחיים – האם אפשר למצוא בתוכם רמזים למה אנחנו צריכים לשנות? האם בתוך המשבר אפשר למצוא את המקום שבו אני צריך דווקא לתת, להשביר לשני או לתת לעצמי?
