מתוך הספר ״לחיות את היום״ ניתן לרכוש בחנות הספרים וגם כחלק מסט
הררי כלים חסרי רחמים בערמה אינסופית בכיור שבמטבח מבולגן, עם אישה שיצאה לאספת הורים, כשהשעה כבר די מאוחרת – הם דבר שיכול להיות מאוד מאיים לגברים רבים. ליוחאי זה היה מעבר למאיים, זה היה משתק. "אתה שומע?" הוא לחש מהצד השני של הטלפון. "כן, אני שומע. למה אתה לוחש?" "בקושי הרדמתי את התינוקת. תקשיב אחי, אני מאבד את זה". "תנשום יוחאי", אמרתי לו, "מה קורה? הכל בסדר?" "כן, פחות או יותר" הוא לחש. "תקשיב, אני לא יודע מה לעשות עם הכלים, מבט אל הכיור והלב שלי נופל, נראה לי שאחרי שכל הילדים אכלו את ארוחת הערב הכלים מגיעים כמעט עד התקרה. יש עצה?" חייכתי לעצמי. טוב שהוא לא רואה אותי. "אוקי יוחאי, תקשיב טוב, תעשה רק חמישה כלים". "ומה יהיה עם אלפי הכלים הנותרים?" הוא שאל בחרדה. "תעשה רק חמישה כלים ותתקשר אלי שוב, טוב?"
אומר רבי נחמן: ״הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ (תְּהִלִּים צ"ה) זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם שֶׁלּא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם הֵן בְּעֵסֶק פַּרְנָסָה וְהִצְטָרְכוּתוֹ צָרִיך שֶׁלּא יַחֲשׁב מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים וְכֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַך לא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הַשָּׁעָה. כִּי כְּשֶׁרוֹצִין לִכָּנֵס בַּעֲבוֹדַת ה׳ נִדְמֶה לְהָאָדָם כְּאִלּוּ הוּא מַשָּׂא כָּבֵד וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִשָּׂא מַשָּׂא כָּבֵד כָּזוֹ אֲבָל כְּשֶׁיַּחֲשׂב שֶׁאֵין לוֹ רַק אוֹתוֹ הַיּוֹם, לא יִהְיֶה לוֹ מַשָּׂא כְּלָל וְגַם שֶׁלּא יִדְחֶה אֶת עַצְמוֹ מִיּוֹם לְיוֹם לֵאמר מָחָר אַתְחִיל, מָחָר אֶתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה וּבְכחַ כָּרָאוּי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת כִּי אֵין לְאָדָם בְּעוֹלָמוֹ כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הַשָּׁעָה שֶׁעוֹמֵד בּוֹ כִּי יוֹם הַמָּחֳרָת הוּא עוֹלָם אַחֵר לְגַמְרֵי הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, הַיּוֹם דַּיְקָא, וְהָבֵן״ (ליקוטי מוהר״ן, תורה ער״ב).
במקום לדמיין את מחר או להצטער על אתמול – הזמן האמיתי שבו אנחנו יכולים לפעול הוא ההווה, היום. רק היום. רבי נחמן מסביר שזה כלל בעבודת השם, וכן בכל דבר פרקטי כגון פרנסה, ובעצם כל דבר שאדם צריך – לא לחשוב מיום לחברו.
הרעיון הוא לעשות את מה שאני יכול לעשות עכשיו ולא לחשוב בצורה אובססיבית על מחר. ובאמת, רבי נחמן מספר לנו שכשאדם רוצה להיכנס לדבר גדול – זה נראה לו אינסופי וכמעט בלתי אפשרי לעמוד במשימה. אבל אם יצליח לפרק את המשימה לגורמים ולהתעסק רק במה שהוא אמור להתעסק בו עכשיו, יש לו אפשרות לפעול. לא רק שהוא יוכל לעשות את מה שנדרש ממנו, אלא זה אפילו לא יראה לו כמשא כבד.
אז הכלל הראשון הוא להתעסק רק במה שאני צריך לעשות עכשיו, לא להפליג בדמיון לעתיד ולא לדאוג מזה בכלל. מצד שני – אדם צריך להיזהר מדחיינות. במקום לעשות את מה שהוא צריך לעשות עכשיו, הוא עלול להתעסק בדברים אחרים ולהגיד לעצמו שיעשה זאת מחר.
נשים לב שוב לשתי התנועות הללו. התנועה הראשונה היא תנועה של פירוק המשימה, שעלולה להיראות לי כמשא כבד, לרצף של משימות קטנות, והתמקדות רק במה שאני צריך לעשות היום. בכך שחילקתי את המשימה הגדולה לתת-משימות קטנות, וביצעתי או שאני עומד לבצע רק את מה שאני צריך היום – היא כבר לא תיראה לי כמשא כבד. תמיד אפשר לעשות משהו קטן.
התנועה המשלימה היא שאם אני מגלה שיש משהו שעלי לעשות באותו היום – אני צריך לעשות אותו עכשיו ולא בעתיד. לא לדחות את מה שאני מבין שמוטל עלי כרגע.
בעצם אנחנו מטפלים כאן בשתי בעיות נפוצות: האחת היא השבירה אל מול העומס האדיר. כשאדם מביט במשימה בכללותה, הוא לא מבין איך בכלל יצליח לעמוד בה, אבל אם יגזור מאותה משימה כללית, מאותו היעד הנכסף, את הפעולה שהוא צריך לבצע עכשיו – הוא יגלה שהיא אפשרית לגמרי. הבעיה ההפוכה היא הדחיינות. אם כבר אני צריך לעשות דבר קטן היום, אדחה אותו למחר.
כשהתחלתי ללמוד תורה היה לי חברותא בקיא בגמרא. למדנו בבית מדרש קטן והוא הציע ללמוד יום אחד בישיבה. יש שם יותר אווירה של לימוד, הוא הסביר. נכנסנו לחדר ספרים אדיר ממדים. הבטתי בקירות והרגשתי חלישות. מה, אני צריך ללמוד את כל זה?! אני חייב לדעת את כל הספרים האלה? זה היה נראה לי ממש בלתי אפשרי באותו הזמן. החברותא שלי חייך. "אתה מודאג מהספרים?" הוא שאל. "האמת שכן" הודיתי. "אין לך מה לדאוג" הוא אמר, "בוא ונתרכז במה שאנחנו אמורים ללמוד היום ואל תחשוב יותר מידי על כל הספרים. מה שיגיע יגיע, אבל כרגע בוא ונתרכז בלימוד של היום". ובאמת צללנו לתוך אותו דף גמרא בודד שאותו רצינו ללמוד באותו היום, והצלחתי להסיח את דעתי משלל הספרים שהיו שם.
זה לא חייב להיות בלימוד, זה יכול להיות בכל תחום. אפשר להיכנס לתחום חדש בעבודה או בעסקים ולהרגיש חלישות אל מול כל שלל הנתונים והמידע, המתחרים האימתניים או הפרויקטים שמאיימים לשתק אותנו.
איפה מתחילים? מתחילים מהנקודה הפשוטה שמונחת מולי. כמו יוחאי בסיפור בתחילת הפרק, קח חמישה כלים. קחי שתי נקודות מתוך שלל המטלות שהקצבת לעצמך להיום. תלמד פרק אחד. זה נשמע לנו כמו כלום, אבל זה ממש לא נכון. ידוע אצל ספורטאים, שמה שנראה בלתי אפשרי למי שלא התחיל להתאמן, יכול להפוך לאפשרי לגמרי – אם אדם עושה כל פעם קצת, אבל בהתמדה, עוד טיפה ועוד טיפה.
פגשתי את הרב מיכי יוספי באומן וסיפרתי לו קצת על הספר. הוא אמר לי כמה נקודות יפות על התורה הזאת, תורה ער״ב בליקוטי מוהר״ן: אחד הדברים היה – שלא ידחה את עצמו. רבינו לא כתב כאן שלא ידחה את המשימות שלו, אלא שלא ידחה את עצמו. האדם דוחה את עצמו, ולא רק שהוא דוחה ולא מקבל את עצמו, אלא חוזר שוב ושוב ודוחה את עצמו מיום ליום. תפסיק לדחות את עצמך, תתחיל לקבל את עצמך במקום שבו אתה נמצא, ותמצא את כוחות הנפש להמשיך הלאה ולהעמיק במה שאתה באמת צריך לעשות. הדבר השני שאמר – היינו מצפים שבמקום משא כבד יהיה לאדם משא קל, אבל רבינו אומר שכשאתה עושה את העבודה הזאת, לא יהיה לו כמשא בכלל. מזה אפשר ללמוד שהמשא קשור לחששות שלנו ולתחושת הלחץ. אם אני לא בלחץ, ואני מבין מה שמוטל עלי לעשות היום – אני יכול להגיע לחוויה שלא רק שזה לא משא כבד, זה לא משא כלל! ההרגשה יכולה להיות של הנאה ואתגר ולא של משא או משהו שמכביד עלי. לשים לנגד עיני רק את היום הזה, זאת ממש עבודה – להתעלם ממה שלא מונח לפני, להתנגד לנטייה לזרום אחורה וקדימה בזמן, למקומות ורעיונות אחרים, ולהיות ממוקד כאן. מה עלי לעשות? – רק את זה אני צריך לעשות עכשיו, וכמובן שבצורה הכי טובה שאני יכול, אבל בלי לחץ, בלי האשמה עצמית ובלי שיפוטיות.
"ורק על ידי עצה זו נשא עליו על העבודה, הינו שבכל יום היה חושב בדעתו שאין לו רק זה היום בלבד ולא הסתכל על יום המחרת ועל זמן שלהבא כלל רק כאלו אין לו רק זה היום לבד… וכשגמר העבודה של זה היום אזי ביום המחרת חזר וקבל עליו העבודה של אותו יום המחרת" (שבחי מוהר"ן, אות יד).
**
לעשות את מה שאני יכול לעשות עכשיו ולא לחשוב בצורה אובססיבית על מחר.
