“אי אפשר להיות ילד שעשועים כל החיים!” היא אמרה. הוא חייך. הוא נראה יותר צעיר ממנה בכמה וכמה שנים, למרות שהבנתי מהם שהוא דווקא מבוגר ממנה בכשלוש שנים. היו לו בייביפייס עם חיוך ניצחי. סוג של קריצה בעיניים והמון חן. ילד ניצחי.
“מה אתה אומר?” שאלתי אותו בחיוך, “אפשר או לא?”
הוא לא ממש הגיב, חוץ מהנהון קטן. הוא שילב את ידיו על החזה ואמר, “צמצומים. אתה יודע.”
“יודע מה?” החלטתי לא לעשות לו יותר מידי הנחות היום.
הוא נאנח והביט באשתו, “היא מדהימה. שלא תבין אותי לא נכון ואני מאוד אוהב אותה.” עיניה התרככו והיה נראה שהיא נרגעת לרגע, ולו לרגע קט.
“תודה רבה אריק.” היא אמרה, “לשמוע את זה ממך לפעמים, אפילו בטיפול זוגי זה גם נחמד.”
“אז..” הוא אמר, “כפי שאמרתי היא באמת מדהימה אבל אין לה מושג ב..”
“סליחה?” היא אמרה. שלב הרגיעה הסתיים והדריכות חזרה אליה.
“רגע רגע.” אמרתי, “אין לה מושג במה?”
“בשפע!” הוא אמר ועיניו נצצו.
“אוף השטויות האלה שוב פעם.” היא אמרה, “מה שפע, מה? מנהל הבנק מתקשר, מה תגיד לו? שפע??”
הוא התחיל לצחוק, “אתה מבין?”
“אני אולי מתחיל להבין.” אמרתי, “יש כאן איזה פער…”
“וואחד פער!” הוא התפקע מצחוק.
“מה הרקע הכלכלי בבית שלך דפנה?” שאלתי.
היא הביטה בי בהפתעה, “אה.. אבא שלי היה שכיר, רוב החיים שלו ואז בשלב כלשהוא הוא החליט לעשות איזה קפיצת אמונה או איך שהוא לא קרא לזה, אמא שלי היתה מאוד נגד!”
“אני בטוח.” אמרתי, “ואז?”
היא נאנחה קלות, “ואז הוא.. התרסק.. נושים, חובות, ביזיונות. כל החבילה.”
“ואת?”
“אני.. אה – הייתי בת שתים עשרה בערך. אני לא יכולה לשכוח את זה.”
“המצב אחרי הזה היה?”
“נורא.” היא אמרה, “זה לא היה רק הכסף עצמו, בסוף אבא הצליח לשקם את עצמו אבל הבושה והתחושה שאנחנו פחות טובים ויותר עניים מכולם, התחושה שכולנו צריכים כל הזמן להצטמצם, זה שרף אותי כילדה..”
“ואתה?”
“אני?” הוא שאל והזדקף, “אני מכיר את הסיפור באמת זה..”
“לא לא.” אמרתי, “ואתה בילדות, גם ככה? צמצומים? אי אפשר לקנות כלום? בושה במכולת?”
“ממש לא.” הוא אמר, “האמת שלהפך. אני גדלתי בבית שהכל היה בו אפשרי. אבא שלי לא היה איש עשיר, שלא תבין אותי לא נכון אבל תמיד היה שפע בבית. לא היה חסר כלום! תמיד היה לנו מה שאנחנו צריכים פלוס. ההרגשה שלי בתור ילד היתה שלא משנה מה נעשה, תמיד יהיה לנו. כאילו.. השם שומר עלינו תמיד מבחינה כלכלית ובכלל..” הוא לקח נשימה עמוקה, “תחושה שהכל אפשרי. שהכל מתחיל מחדש! סוג של זרימה..”
“שפע.” אמרתי.
“בדיוק!” הוא אמר, “שפע. אין מעצורים. אין חסרון.”
“ועכשיו?”
“עכשיו אני עדיין מאמין בזה.” הוא אמר והידק את ידיו שחבקו את חזהו, “אני קצת בירידה עכשיו אבל..”
“קצת בירידה?!” היא שאלה בחרדה, “קצת בירידה? מנהל הבנק שלנו מתקשר אליו כל כמה ימים. חמש שנים של ירידה. אתה יודע מה עובר עלינו? כל פעם איזה רעיון חדש, התרוממות קלה והתרסקות. אין לי כוחות. ועכשיו השיחות התכופות על מנהל הבנק. המזל של אריק שיש לו כל כך הרבה חן שהם אפילו צוחקים..”
“הוא עדיין מתקשר..” הוא צחק, “הוא עדיין אופטימי אז זה בסדר..”
“בעצם אני מבין שאת לא סומכת עליו..”
“זה לא קשור אליו.” היא אמרה, “אני מאמינה שאף אחד לא יכול לתפקד ככה בצורה בריאה ונורמאלית, זה לא שאני לא סומכת על אריק אם ככה זה נשמע לך. ממש לא באמת הוא מדהים ומוכשר אבל.. כל החוסר יציבות הזאת מובילה רק ל..”
“שפע.” הוא אמר והרפה את ידיו, “נפלתי כמה פעמים וקמתי הרבה יותר מזה. אני מאמין בזה במאה אחוז, השם אוהב אותי ועוזר לי. היא רק צריכה לנשום. זה מה שאני מנסה להסביר לה. כל הצמצומים הללו לא מועילים לי בכלל, הם כביכול איזה קולות שמנסים להקטין אותי.”
“ואתה?”
“אני.. אני לפעמים מאמין לקולות האלה וזה לא טוב – זה לא טוב לנו.” הוא הדגיש את המילה לנו.
“תגידי דפנה, יש לי שאלה..” אמרתי, “מה יקרה אם פשוט תסמכי עליו?”
היא צחקה, “לסמוך עליו? פשוט לסמוך עליו? זאת אומרת להרפות?”
“משהו כזה.”
“ממש. אתה מבין שזה ימוטט אותנו לגמרי? אם אני לא הייתי הרסן בבית, מי יודע לאן היינו מגיעים..”
“כן. דמייני את זה – את לא הרסן יותר. את פשוט סומכת עליו.”
“אבל זה מה שעשיתי חמש שנים אחרונות.. עם כל השטויות שלו וכל הדמיונות האלה.”
“באמת?” הוא שאל, “פשוט סמכת עלי בחמש השנים האחרונות? אז למה כל פעם כשהתחלתי משהו הייתי כל כך נגדי? למה?”
הפעם היא שילבה את ידיה.
“אני לא יודע,” גיששתי בזהירות, “אבל נשמע שאת מצד אחד אומרת שאת הרסן בבית, ואת בעצם לא סומכת עליו ואם היית סומכת עליו באמת הכל היה מתפרק ומצד שני את אומרת שכן סמכת עליו חמש שנים כשהוא עשה את ההרפתקאות שלו, זאת אומרת שאפילו שהרגשת התנגדות – לא ניסית לשכנע אותו להפסיק לגמרי..”
“נכון.” היא אמרה, “זה בדיוק. הוא בא עם הרעיונות המוגזמים שלו ואני קיבלתי את זה. קיבלתי את זה שזה בעלי ואין הרבה מה לעשות בעניין..”
“זה לא נשמע כמו סופר תמיכה…”
היא חייכה עכשיו, “כנראה שלא..”
“אני רוצה לחדד את זה עוד טיפה. ברשותכם.” אמרתי, “אז את בעצם אומרת שגם לא התנגדת להרפתקאות שלו או לפחות לא התנגדת בצורה שתגרום לו לוותר עליהן, אולי אפשר להקביל את זה למישהו שנוסע באוטו ושם קצת גז. לא לוחץ על הדוושה עד הסוף, ממש לא, אבל כן לוחץ לראות איך האוטו מתקדם.”
“כן.”
“רגע.. וגם – בעצם לא סמכת עליו, לא עודדת אותו, לא נתת לו את התחושה שאת מאמינה בו, שאת איתו. נכון?”
“כן.” היא אמרה, “לאן זה הולך?”
“אפשר להגיד שמצד אחד נתת קצת גז ומצד שני גם קצת או יותר מזה ברקס?”
“הרבה יותר מקצת..” הוא אמר.
“כן.” היא אמרה והנהנה, “זה די מדוייק. אני משערת שמצד אחד לא ביטלתי לגמרי או התנגדתי בחריפות למה שאריק עושה ומצד שני גם ממש לא תמכתי בו.”
“ואת חושבת שזה עזר?”
“התוצאות מראות שלא..”
“אולי הגיע הזמן שתבחרי?”
“לעזור לי?” אמר אריק בשמחה.
היא הביטה בו מהוססת.
“לא אמרתי.”
שניהם הביטו בי, “אז?” היא שאלה.
“אמרתי לבחור. לא אמרתי לך מה לבחור – או פול גז או פול ברקס.”
“פול ברקס?” הוא שאל, “נראה לך?”
“זה לא משנה מה שנראה לי. מה שמשנה זה מה שנראה לדפנה. נשמע לי שהיא צריכה להגיע להחלטה ואז כמובן שבמהלך הדרך היא תשכח את זה ותצטרכו להזכיר אחד לשניה שאתם ביחד בזה. או שהיא מתנגדת בחריפות ועוזרת לך למצוא אלטרנטיבה וביחד אתם בזה, לא משנה מה זה או שהיא קופצת קפיצת אמונה ופורצת דרך כל אותם פחדים שמלווים אותה מילדות ומצמצמים את התפיסה שלה כפי שאתה אומר. אני לא אומר מה נכון, רק נשמע ממה שאתם מספרים שהיא בעצם אף פעם לא נתנה לגמרי צ’אנס לכיוון שלך ושאתה מתנגד מאוד לכיוון שלה.”
“נכון,” אמר אריק, “אבל ביננו? גם היא מתנגדת לכיוון שלה. המצב האופטימלי שהיא יכולה לדמיין הוא סוג של סטאסיס, קבעון במקום. והיא יודעת את זה.”
הם השתתקו לרגע. “אריק צודק. אני יודעת שהתפיסה שלי מהבית, מה שאריק קורה לו צמצומים לא מועיל לי אבל אני לא מכירה משהו אחר. אני רואה את אריק עם הגישה המשוחררת שלו וזה מפחיד אותי, זה מפחיד אותי כל כך שאני פשוט תקועה. סוג של תקועה בין שמים וארץ.”
“לגמרי.” אמרתי, “אבל יש לך בחירה.”
עיניה אורו, “אתה חושב?”
“לגמרי.” אמרתי, “ויש לך בעל שיתמוך ויעודד אותך. בעל שמאמין בטוב, שמאמין שאפשר להצליח בחיים לא משנה מה עושים. נכון אריק?”
“נכון לגמרי.” הוא אמר, “עכשיו כשאני חושב את זה, את יודעת מה. תביאי את רעיון ונלך עליו. לא אכפת לי. אני מאמין שהשפע יגיע.”
“עוד פעם השפע הזה.” היא צחקה. “אריק מה יהיה?”
“יהיה טוב.” הוא אמר, “נכון?”
חייכתי, “אני מאמין שאם תהיו ביחד ותתמכו אחד בשניה – אז אתה צודק, באמת יהיה טוב.”