אני יושב מולם בשעת ערב מאוחרת. למרות הרוח הקרירה שנושבת בחוץ האויר בחדר דחוס.
"החלטתי שאנחנו מתגרשים." הוא אומר בדרמטיות, "זהו, נמאס לי."
"זהו?" שאלתי. לא מבין מה קורה פה. הסתכלתי עליה בשאלה.
היא השפילה את מבטה, "אני… אני מבינה שאין הרבה מה לעשות בעניין. כשעמית נעול על משהו, הוא נעול. אתה עוד לא מכיר אותו." ואז היא לוקחת נשימה עמוקה ומתיישרת מעט, "גם לי לא פשוט. בלשון המעטה. די סיוט לחיות איתו אם להגיד את האמת"
"פשוט, לא פשוט," אני מנסה להבין, "זאת סיבה לפרק בית?"
היא מנידה בכתפיה, "סליחה אני גמורה מעייפות אפשר עוד אספרסו?"
"כן." אני עונה בהיסח הדעת ומצביע על המכונה. היא קמה ממקומה והולכת להכין לעצמה עוד אספרסו קצר.
אני מביט בעמית, מבט חלול בעיניו. "אין לי כוח." הוא אומר ומרפה את כתפיו, הוא מנתק את מבטו ומשייט באזור מפגש הקיר שמאחורי עם התקרה. הוא שותק לרגע, "עבודה יפה עשו כאן." הוא אומר לבסוף, מזכיר לי שהוא מהנדס בכיר בתחום הבניה.
"תזכיר לי, כמה ילדים יש לכם?"
"ארבעה." הוא אומר ומחזיר את מבטו, "אז מה? מה זה אומר? שאני צריך לסבול את כל החיים שלי איתה בגלל שיש לי ארבעה ילדים ממנה?? ילדים מסתדרים, אתה יודע? אני בעצמי, ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילד וזה היה ממש סבבה. ביננו? אפילו אולי יותר כיף מילדים אחרים. היו לי שני בתים, שני הורים שאהבו אותי ופינקו אותי."
"כן?" שאלתי, "באמת לא הספקתי לשאול אותך את זה בפעם הקודמת, ההורים שלך גרושים?"
"כן." הוא אמר בקצרה, על פניו היה נראה שהוא מצטער שהוא העלה את הנקודה, "אבל זאת לא הנקודה."
בטח שלא, חשבתי לעצמי. גם חוסר תקשורת זאת לא הנקודה. גם שעות עבודה ארוכות במשרד זאת לא הנקודה. גם חוסר יכולת של הכלה ריגשית או ביטוי ריגשי – זאת לא הנקודה. היא פשוט בעייתית, אשתו, אולי הוא יחליף אותה והכל יסתדר. מי יודע, יש היום דגמים חדשים על הכביש.
"סיפרתי לך על המכונית החשמלית שהזמנתי?" הוא אמר פתאום בהתלהבות.
"לא." אמרתי ביובש משפשף את עיני, השעה כבר היתה מאוחרת בשבילי. אני קם ממש מוקדם בבקרים ומשתדל לא לקבל אנשים בשעות כאלה אבל אשתי אמרה לי שהם התקשרו ואמרו שהמצב ממש קשה והם חייבים פגישה דחופה. אולי הם באמת לא היו אובר-היסטריים. אולי באמת משהו זז כאן, לאו דווקא לכיוון שלשמו הם הגיעו.
"טוב, לא משנה." הוא אמר מביט באשתו שחזרה עם האספרסו והתיישבה חזרה לידו.
"נורית, לא הכנת לי?" הוא שאל.
היא הביטה בו בזעם.
"אתה זורק כאן שאתה הולך להתגרש ממנה ומתפלא שהיא לא הכינה לך אספרסו?" שאלתי.
"אתה מציג את זה כאילו שאני הרשע בסיפור."
"אנחנו לא מחפשים כאן אשמים, עמית" אני עונה לו "אבל אני קצת מופתע מההחלטה הקיצונית שלך".
"קיצונית?" הוא תמה "אנחנו מדברים על זה כבר שנים. וגם פה בפגישות דיברנו על זה. אנחנו כבר פה פגישה שלישית ולא נראה לי שזה הולך לאנשהו"
עד כמה שזה עצוב – נראה לי שלי זה יותר קשה מלהם. היא בודקת הודעות בנייד במבט חלול והוא נראה כאילו יש לו משהו יותר טוב לעשות מלשבת כאן בחדר ולרסק בית של שש נשמות עם מילה אחת קטנה. גירושין.
"אתה באמת חושב שמיציתם את כל האפשרויות האחרות?" אני שואל אותו.
"למה אתה מתכוון אפשרויות?"
"אני מתכוון," עצרתי לרגע, "שאתה מצפה שבשלוש פגישות יבנה כל מה שהחרבתם במשך שנים?"
"החרבנו?" הוא אמר והיה נראה שהוא מתכוון לקום ממקומו, "אין קשר ביננו, היא כל הזמן אומרת שאני לא מקשיב לה, לא מכיל אותה וכל הדיבורים האלה ונמאס לי אוקי? כל דבר זה צרחות, כל רגע זה דרמה חדשה. מספיק. אתה מבין אותי?"
הבטתי בהם וחשבתי – מזבח מזיל דמעות. למה? כי כואב לו שהם לא מנסים לתקן, שהם מתבצרים בעמדה שלהם. אני מביט בהם וכואב לי. הם רוצים להתגרש? בבקשה, זאת כמובן אפשרות אבל למה לא לנסות, אבל עד הסוף??
"נראה שאתה רוצה להגיד לנו משהו?" שאלה נורית. היא הניחה את כוס האספרסו הריקה ונאנחה. "אני לא יודעת אם יש סיכוי. תראה אותו."
עמית בדיוק בדק משהו בטלפון כשהבין שהיא מדברת עליו או אליו. "היתה לי הודעה חשובה לגבי אחד הפרוייקטים." הוא אמר בהתנצלות, "אפשר לחשוב שאת לא בודקת הודעות."
שתקתי. מזבח מוריד דמעות. כמה אטימות. כמה חוסר הבנה וכמה בקלות זורקים הכל. לא ידעתי מה לעשות.
"תגיד," שאלתי את עמית, "אם היית יכול – היית בונה את בית המקדש עכשיו?"
"אתה מצחיק." הוא אמר, "אף פעם לא שאלו אותי שאלה כזאת." הוא עצר לרגע, "ברור שבונה. אתה מדבר על הוורט הזה שדור שלא נבנה בו בית המקדש הוא כאילו נחרב? "
"הוא אומר שאנחנו בית המקדש נראה לי." אמרה נורית, "לא?"
"שהבית שלכם הוא בית מקדש."
"מה הקשר?" שאל עמית.
"קודש קודשים." אמרתי, "הקשר ביניכם, קודש קודשים." נאנחתי.
"מה אתה כל כך נאנח?" הוא שאל, "כאילו אתה זה שהולך להתגרש."
"אני נאנח," אמרתי, "כי נשבר לי הלב. לראות אתכם ככה. לראות איך פשוט הורסים ומחריבים את בית המקדש הזה בחוסר שימת לב."
"חוסר שימת לב?" הוא שאל, "אתה מדבר בחידות בנאדם, אני פשוט לא מבין אותך היום. למה חוסר שימת לב? זה ברור לי מאוד לאן אנחנו הולכים. אמרתי לך שהחלטתי ואני בתשומת לב לגמרי על התהליך.."
"אולי הוא מתכוון שאתה אף פעם לא שמת את הלב בקשר." היא אמרה לו והסיתה את מבטה, "אולי זה מה שהוא רומז לך." היא עצרה לרגע, "אולי גם אני. אולי גם אני התעסקתי יותר מידי עם הקריירה שלי, עם החברות שלי, עם העיסוקים שלי ולא היה לי זמן אליך, להשקיע בקשר איתך."
הוא הביט בה מופתע.
"אני.. זה לא שאתה לא חתיכת מעצבן אבל אני לא יכולה להגיד שעשיתי כל מה שאפשר.." היא דיברה ודמעות ירדו מעיניה "אני חושבת על הילדים המתוקים שלנו.. ארבע נשמות זכות ומתוקות.. נכון שאתה אומר שהיה לך כיף שההורים שלך היו גרושים, אבל שנינו יודעים שזה שקר שאתה מספר לעצמך. אני חושבת על שירה, על יעלי ונווה ופורתי הקטן. איך אני אגיד להם כזה דבר? איך אני אעשה להם כזה דבר?" היא טמנה את ראשה בידיה מתייפחת
עמית נראה המום. "נורית.. אני.. אף פעם לא שמעתי אותך ככה.. אני.." היבבות שלה התגברו והוא הניח יד רכה על גבה.
ישבתי מולם וגם אני בכיתי איתם. וכל החדר התמלא בתפילה. תפילה לבנין עדי עד, לשכינה שתקום מעפר ותתייחד עם אהוב ליבה לנצח נצחים.
