"ראשית," היא אמרה במעט נוקשות, "אל תחשוב שאני לא מעריכה אותו. אני מאוד מעריכה את יובל אבל.."
"אבל.." הוא נאנח.
שניהם שתקו.
"אבל?" חייכתי.
הפעם תורה להאנח, "אבל הוא מנותק מהמציאות. חי בעולמות רוחניים, אתה מבין מה אני אומרת?"
"לא." אמרתי, "אבל אשמח ללמוד."
"הוא…" היא עצרה, הרגשות מכריעים אותה, "נתחיל מזה שהוא לא עושה כלום בבית, אוקי? כלום.." היא הביטה בו, פיו נפתח קלות בנסיון מחאה, "ואל תגיד עכשיו שהכנת סלט חצילים" היא הביטי בי ואמרה, "שהוא אוהב.." ופנתה שוב אליו, "לשבת. זה לא נחשב. מול הררי הכביסה, פס הייצור של הכריכים מול הילדים המנומנמים על הספה בבוקר, שיעורי הבית עם שירה והבנים ושאר המטלות האינסופיות שלי – להכין סלט חצילים לשבת זה לא נקרא שאתה נושא בנטל, אוקי?"
"אולי הוא עסוק מידי בעבודה?" שאלתי. הרמה להנחתה.
"עבודה??" היא אמרה מעט מזועזעת, "הוא לא שמע על עבודה אולי עשרים שנה.. לפני שהוא חזר בתשובה הוא עבד קצת, אבל עכשיו?? מה פתאום לעבוד.. אפשר ללמוד.. אפשר ללמד.. אפשר לכתוב.. אפשר לדבר עם חברים.. אפשר לחזק אנשים.. אבל לעבוד ולהביא כסף הביתה, זה סוג של חטא לא??"
הוא התכווץ במקומו וסידר את המשקפיים על אפו. "אני מבין שהיא צריכה לפרוק כאן." הוא אמר והניד בכתפיו, "אז אני פשוט.. זאת אומרת עדיף שאני פשוט לא אגיב, נכון?"
"מה אתה אומר?" שאלתי אותו, "עדיף שתגיב או לא?"
הוא שוב הניד בכתפיו.
"תשאל אותו שאלה תורנית אולי אז הוא יענה לך.." היא אמרה ושילבה את ידיה. היא פנתה אליו ושאלה, "רש'י אומר שאתה צריך להגיב או לא??"
"אעשה לך את זה יותר פשוט," אמרתי, "אם אתה תמיד עונה לה, תמיד 'מחזיר לה' ותמיד 'מראה לה מי צודק..' אז אל תגיב כאן אבל אם אתה תמיד משתבלל.."
"משתבלל?" הוא שאל והרים את מבטו.
"כן." אמרתי, "שוקע בתוך עצמך, מתנתק מהמציאות סביבך, לא מגיב.."
"זה בדיוק מה שהוא עושה כל הזמן!" היא קראה, "כאילו שקראת את המחשבות שלו…"
"או שלך.." אמרתי.
"מה הכוונה?" היא הידקה את ידיה המשולבות.
"שאולי כך את מסתכלת עליו."
היא הרפתה את ידיה, "אבל ככה הוא. תסתכל עליו – ככה הוא תמיד, משובלל כזה כמו שאיבחנת אותו."
"זאת לא היתה אבחנה זו היתה שאלה גברת אקשטיין."
היא שילבה שוב את ידיה, "בקיצור הוא נכנס לנעילה הזאת ואי אפשר לדבר איתו. לך דבר עם הקיר. עכשיו הוא כל הזמן יגיד, כן את צודקת. נכון אני לא בסדר. כאילו שהוא משנן איזה מנטרה מספר זוגיות זול. החיים הם לא ספר יובל!", היא קראה לעברו.
"אמרת שאת מעריכה אותו?"
"כן." היא אמרה והברישה את ידה על החצאית מתבוננת בקמטים עקשניים, "אני מאוד מעריכה את מה שהוא עושה, הוא לומד הרבה, ברוך השם, הוא מתפלל בדביקות, הוא עוזר להרבה אנשים בשכונה, ממש עושה הרבה חסדים אבל כשזה מגיע לבית, כזה מגיע לקרקע. גורנישט. אתה יודע מה זה גורנישט??"
"מה למשל?"
"למשל הוא יכול להתעכב בתפילה."
"אני משתדל להתפלל בכוונה.." הוא הביט בי במבט אומלל.
"אבל זאת לא הסיבה לאיחור!" היא נחרה.
"לא?" שאלתי.
"לא." היא אמרה ושילבה את ידיה שוב, "זה בגלל רוזנקרנץ"
"מה הקשר??" הוא שאל, "אני בסך הכל מקשיב לבנאדם וחוזר ישר הביתה."
"מקשיב וחוזר הביתה.." היא אמרה, "הוא נשאר איתו תקוע שעות בדרך הביתה בגלל שלא נעים לו לקטוע אותו.."
"חסד עם יהודי.." הוא מסתכל עלי בחיוך מבוייש.
"הורס לי את החיים!" היא יורה חזרה.
"אוקי רגע רגע.." אני אומר ומרים את ידי באוויר, "נשמע שאתם די טעונים.."
"די??" היא שאלה, "בא לי לקפוץ מהגג, זה מה שבא לי לעשות."
"תקפצי." הוא לחש, שילב את ידיו והפנה את מבטו הרחק ממנה.
"מה אמרת??" היא פנתה אליו והוא הניד בכתפיו.
"למה אתה לא עושה כלים?" שאלתי אותו.
"היא עושה יותר טוב." הוא נאנח, "היא.. זאת אומרת כשאני עושה כלים היא תמיד אומרת שזה לא נקי מספיק.."
"וכביסה?"
"אני לא יודע להפעיל את המכונה."
"לא יודע."
הוא נאנח, "אוקי לא כל כך רוצה."
"ושיעורים עם שירה?"
"זה.." הוא עצר לרגע, "אני יכול לעשות."
"יש לי כמה שאלות.. ראשית – הוא תמיד היה כך? כשהתחתנת איתו או קצת לפני הוא היה ככה?"
"ממש לא!" היא אמרה, "לפני שהתחתנו הוא למד תואר בטכניון, וביקרתי אותו פעם בדירה שלהם. שלו ושל שני המוזרים שהוא גר איתם. חייזרים. הוא עוד במצב הרבה יותר טוב מהם.. בקיצור – הוא היה הכי נקי בדירה! זה לא היה בית מרקחת, כמו שאתה יכול לשער אבל.. הוא היה שוטף את הריצפה פעם בשבוע ודי מנקה ומסדר פחות או יותר. דברים שלא נראו במחוזותינו.."
"והיא?" שאלתי אותו, "תמיד היתה כזאת?"
היא הביטה בי במבט נעלב.
"כזאת.. בתפיסה שלך." תיקנתי מהר.
הוא חשב לרגע ואמר, "לא. כשנפגשנו היא היתה הרבה פחות…" היא הביטה בו במבט מאיים. "בעצם אני לא זוכר כלום." הוא אמר בחצי-חיוך מבוהל. "זה בטח לא היה כמו היום."
"טוב." אמרתי, "אז תראי. לדעתי יש כאן שילוב של כמה וכמה דברים ונצטרך להפגש כמה פעמים כדי לדבר עליהם. יש כמה רבדים – יש, כמו בדרך כלל, את הצד של יובל ואת הצד שלך. זה ברור?"
"אני לא מבינה מה אני לא עושה בסדר. אתה רוצה להוסיף לי עוד מטלות?"
"להפך. אני רוצה להוריד ממך מטלות!"
עיניה אורו ויובל נדרך.
"אני רוצה שתשלחי את יובל לקורס הפעלת מכונות כביסה, מסלול למתקדמים, בהקדם האפשרי."
הם שניהם חייכו. "זה יפתור את הכל?" שאל יובל.
"רגע רגע." אמרתי, "זאת רק ההתחלה."
יובל הידק את משקפיו, "שומע."
"דבר נוסף, יובל מתחיל לעשות שיעורים עם שירה ולעזור לך לפחות פעמיים עם הכלים בשבוע. אוקי?"
היא הרימה ידיה בעליצות, "אם זה יקרה, ממש פעמי גאולה"
"אבל.. גברת אקשטיין," אמרתי, "אני רוצה להוריד ממך עוד כמה מטלות."
היא הביטה בי בעניין.
"אני רוצה להוריד ממך מטלות כמו – הצורך לבקר את יובל לגבי נקיון הצלחות. תשדלו ששטיפת הכלים שלו תעבור ביקורת של משרד הבריאות ותו לו – לא צריך להגיע כרגע לרמת מוזיאון. אני רוצה שכשהוא יעשה שיעורי בית עם שירה, וזה לא יהיה מושלם – ואנחנו כולנו יודעים שזה לא יהיה מושלם – את פשוט.. איך נגיד את זה בשפה עדינה, לא תגיבי. לא תגידי כלום."
"ומה עם רוזנקרנץ?" היא שאלה.
"מה איתו?"
"הוא בורח לי לרוזנקרנץ ולא חוזר הביתה בזמן."
"על זה אתם צריכים להתחיל לדבר. וזה הרובד הנוסף שנדבר עליו בפעם הבאה אם ירצה השם."
"איזה רובד?"
"מה שאמרתי עכשיו זה רק עצות מעשיות. זאת אומרת זה לא רק – זה דבר גדול אבל זה כדי שתוכלו להתחיל לנשום. החייאה אוקי? אבל זה לא חיים. חיים אמיתיים של זוגיות קשורים לשיח עמוק ביניכם. זה ממש לא קיים היום נכון?"
שניהם הנהנו.
"אז נרצה להתחיל לבנות שיח, למה הוא בורח לרוזנקרנץ? אל תעני לי! וגם אתה לא.. אתם צריכים להתחיל לדבר על זה. לדבר על איך יובל מרגיש בבית.."
"הוא מרגיש נפלא!" היא קראה קוטעת אותו. הוא קרס בתוך הכורסא.
"הוא לא מרגיש נפלא." אמרתי, "הוא מרגיש רדוף."
"רדוף?!" היא שאלה, "אתה הופך אותי לאיזה מכשפה מרושעת.."
הבטתי בשעון, "טעיתי שפתחתי את זה. מחילה משניכם. נצטרך לדבר על זה בפעם הבאה. אחת הבעיות עם יובל שהוא לא מדבר, הוא מפחד להגיד לך מה עובר עליו. אולי הוא אפילו מפחד להגיד לעצמו מה עובר עליו כי הוא מפחד שזה יזעזע את הזוגיות שלכם אבל אני מאמין שזה דווקא בסופו של דבר ישפר אותה בצורה משמעותית!"
"אז אתה חושב שיש סיכוי?" היא נאנחה.
"אם את תרפי קצת ותנשמי ויובל יכנס קצת יותר לעשייה ויתחיל לדבר, אין לי ספק. זאת אומרת הכל בידי שמיים אבל מצד ההשתדלות שלנו? אין לי ספק."
הם קמו ממקומם. בדלת גברת אקשטיין הודתה לי על הפגישה ויובל אמר בחיוך מבויש, "אני מרגיש רדוף."
"מה?!" היא שאלה המומה.
"בפעם הבאה משפחת אקשטיין, אבל את רואה? הוא התחיל לדבר."
