שיתוף וקשר – לא לישון עד שמדברים | סיפורי זוגיות, רן ובר

״די.״ הוא אמר, ״אני כבר לא יכול עם זה.״
אשתו הפנתה את ראשה הרחק מאתנו ושילבה את ידיה. ״אני בסך הכל ניסיתי לעשות את מה שאנחנו מדברים עליו כאן.״ היא אמרה מבלי להביט בו.
״זה אתה אשם!״ הוא אמר וספק חייך, ״אתה הכנסת את התרבות הזאת לבית שלנו.״
״איזה תרבות?״ שאלתי בחיוך.
״קל לך לצחוק.״ הוא אמר, ״אתה לא צריך לדבר עם אשתך בשתים עשרה בלילה.״
״תתפלא.״ אמרתי, ״אבל זה לא קשור לעניין שלשמו נפגשנו כאן. אתה אומר שהיא.. מענה אותך?״
״לגמרי.״
״איזה מענה.״ היא אמרה והסתובבה לכיווננו, ״הוא סתם מגזים. מענה.״
״איך היא..״ אמרתי, ״מענה אותך?״
״אמרתי.״ הוא התחיל, ״היא מתחילה עם הדיבורים האלה.. שצריך לדבר, שאסור ללכת לישון עם פנים חמוצות. שלא צריך להיות לימון…״
היא הביטה בו בהפתעה.
״אני אמרתי משהו על לימון?״ שאלתי בעניין.
״אני קצת נסחף.״ הוא אמר ושילב את ידיו וחייך לעצמו, ״אבל תאמיני לי שאת הרבה יותר גרועה מזה. אני צריך להקליט אותך.״
״הוא מוציא דברים מפרופורציה.״ היא אמרה והתיישרה בכסאה, ״כמו תמיד.״
״אה באמת?״ הוא שאל והניף את ידיו, ״תשאל אותה מה עשינו אתמול בשעה אחד עשרה וחצי.״
״אולי אתה תשאל אותה?״ ניסיתי.
״אולי.״ הוא אמר, ״אבל אתה מבין?? אני אשאל אותה ואז היא תגיד לי היום באחד עשרה ארבעים וחמש, כשאני צריך מחר בבוקר לקום מוקדם להתפלל ולקחת את הילדים למוסדות ולהכין להם סנדויצ׳ים…״
״מה, והיא סתם קמה בעשר ולא אכפת לה?״ שאלתי וידעתי את התשובה. אבל הוא לא זכר את זה.
״מה?!״ הוא שאל בהפתעה, ״אה לא, לא. מה פתאום. היא קמה כמו נינג׳ה בשש בבוקר ויוצאת לעבודה.״
״אה.״ אמרתי, ״חשבתי כבר שהיא סתם מותחת אותך עד מאוחר ואז קמה בשתיים עשרה בצהריים.״
״עכשיו אתה קצת נסחף.״ הוא אמר, ״בכל אופן מה זה משנה? מה שמשנה הוא שאין לי יום ואין לי לילה. על כל דבר צריך לדבר, על כל פיפס צריך ניתוח נפשי ריגשי רוחני אכוויס איך קוראים לזה. כל החפירות האלה, אני מרגיש כבר כמו חומת סין.״
״הוא לא איבד את חוש ההומור.״ אמרתי לה, ״לא?״
״הומור הומור.״ היא אמרה, ״אבל מה אתה אומר, אני צודקת או לא? זה בסדר ללכת לישון עם מטענים על השני? זה בסדר שאנחנו רבים נניח בתשע ואז הוא מתבצר בשתיקה רועמת עד שהולכים לישון ומצפה שאני פשוט אבליג ואתעלם מהכל?!״
״מה אתה אומר מר זילברמן?״ שאלתי אותו.
״טוב שמישהו שואל אותי משהו בבית הזה.״ הוא אמר, ״אני חושב שבנאדם צריך לישון. זה מה שאני חושב.״
״כל היום הוא יושן.״ היא אמרה, ״זאת עוד בעיה. הוא ישן בעמידה. הוא ישן על הסטנדר.״
״גברת,״ הוא אמר, ״אני לא מתלונן עלייך כל היום, אולי גם לא תתלונני עלי כל היום. אם תתלונני פחות כנראה שנריב פחות ואם נריב פחות לא נצטרך לעשות את האינקויזיציה הזאת בלילה.״
״אינקויזיציה?!״ שאלתי, ״אתה שוב נסחף??״
״תאמין לי שלא, תאמין לי שלא?״ הוא עצר לרגע ואז חיקה את קולה, ״למה אמרת לי את זה? למה אתה אומר שזה מזכיר את אמא שלך? אני מזכירה לך את אמא שלך? במה בדיוק? אולי תוכל לפרט?״ הוא עצר, ״מה אני שיעורי בית? מי אמר למי ולמה? פרט נמק והצג בגרף? תן לבנאדם לחיות. בשביל מה באנו לכאן, תגיד לי, בשביל להחריף את המצב? תאמין לי לא היינו באים והיה יותר טוב. לפחות היה קצת שקט בבית.״
הוא שילב את ידיו וזה היה תורו להפנות את ראשו.
״אתה רואה עם מה אני מתמודדת?!״ היא שאלה ורכנה מעט קדימה, ״זאת עוד הגרסא המרוככת שלו. הוא מפחד להתנהג כאן כמו שהוא באמת מתנהג בבית. כאן הוא עוד יחסית תרבותי. בבית הוא צועק ומתעצבן ומתלונן כמו תינוק.״
הוא המשיך להפנות אליה את העורף.
״אז אתה אומר שהמצב יותר גרוע.״
״פי אלף.״
״איך?״
״איך? אתה לא קולט? אני מסביר לך כבר חצי שעה כאן. הלך לי חצי מהכסף של הטיפול על לנסות להסביר לך מה הבעיה. היא משגעת אותי ולא נותנת לי לישון, כל דבר אנליזה על קצה המחט. זה חיים זה? נראה לך נורמאלי??״
״מה זה חיים?״
״חיים זה.״ הוא עצר, ״חיה ותן לחיות. את תחיי את החיים שלך בפינה שלך ותני לי קצת שקט. אני לא מבקש הרבה, קצת שקט.״
״זה נראה לך קשר.״
״לא יודע. אבל זה נראה לי לחיות. נראה לי השרדות אולי אבל לפחות חיים. היום אני..״
״רגע רגע.״ אמרתי, ״אשאל אותך שוב – זה נקרא קשר, שכל אחד הולך לפינה שלו, כמו שני מתאגרפים שלוקחים הפסקת מים לרגע?״
״מטאפורה יפה.״ הוא אמר ועיניו אורו, ״שמעת את זה ריבקה? יפה.״
״תודה.״ אמרתי, ״אבל בוא ונתקדם. עד כמה חשוב לך שיהיה לכם קשר אמיתי ועמוק.״
הוא שתק לרגע והנהן. ״אני מבין לאן אתה חותר אבל אין לך מושג מה אני עובר. אני רוצה קשר. אני מבין שהיא מאוד רוצה וצריכה קשר.. אבל..״
״רגע רגע אתה מהיר מידי,״ אמרתי, ״אתה מתחיל לדבר על עצמך ועובר מהר אליה. רק היא רוצה קשר או גם אתה?״
הוא הביט בתקרה ונשף את כל האוויר, ״אני כבר לא יודע. באמת אני כבר לא יודע.״ דמעות עמדו בעיניה. הוא המשיך בקושי, ״אני רוצה אבל אני חנוק. חנוק לגמרי כאן. אין לי אוויר. עוד היה לי טיפטיפה אוויר כשבאנו אליך. עכשיו אני..״ הוא לא יכל להמשיך לדבר.
״אמרת לה את זה?״
הוא הנהן.
״אמרת לה מה אתה מרגיש או מה היא עושה לך?״
״מה ההבדל?״
״דיברנו על זה כבר, אבל נחזור על זה. אתה אמור להגיד לה מה אתה מרגיש, לא מה אתה חושב עליה.. אתה אמור לשתף אותה במה שעובר עליך ולא להאשים אותה במה שהיא עושה.״
״אני לא מבין.״ הוא הביט בי וצמצם את עיניו.
״אני אגיד לך..״ היא התפרצה. שקלתי לעצור אותה אבל הנחתי לה לדבר, לפעמים זה טוב שאחד הצדדים מתפרץ עם מה שיושב לו או לה על הלב, ״אתה כל הזמן מאשים אותי ומנסה להוכיח לי כמה שאני טועה וכמה שאתה צודק אבל זה לא מעניין אותי, אתה מבין?! זה בכלל לא מעניין אותי. אפילו אם אתה צודק זה לא מעניין אותי, אתה יודע למה?״
הוא לא הגיב והיא המשיכה, ״כי אני לא רוצה לדעת מה אני עשיתי לך אני לא רוצה לשמוע כמה אני אשמה אני רוצה לשמוע את הלב שלך. אני רוצה לדעת מה עובר עליך. זה בכלל לא משנה מי אשם.״
״זה לא?״ הוא שאל אותי והתעלם ממנה.
״היא צודקת.״ אמרתי, ״זה לא משנה מי אשם. כי זה לא מה שרלוונטי כרגע.״
״רגע. עצור.״ הוא אמר, ״איך כל זה קשור למה שדיברנו עליו? אני לא יכול לדבר איתה בשעות כאלה.. כל החוקים הנוקשים האלה של חייבים לדבר לפני שהולכים לישון ו..״
״זה הכל בגלל שאתה לא מדבר איתה בזמן.״ אמרתי, ״מי שמדבר בזמן לא צריך להכנס לכל הנוקשות הזאת. אתה צודק שלפעמים אי אפשר לדבר ממש מאוחר.. כי..״
״אמרתי לך!״ הוא אמר ותפח על ברכו, ״אמרתי לך שלא צריך לדבר כל כך מאוחר!״ הוא היה נראה כמו ילד שחיכה בסבלנות עד שהתפוח יפול לידיו.
״לא לא.״ חייכתי, זה לא מה שאמרתי והמבט המופתע שלה נרגע קצת, ״אמרתי שאתה צריך לדבר איתה לפני כדי שלא תגיע לאמצע הלילה. אתה צריך לפנות לזה זמן וצריך לפנות לזה פניות בלב שלך. אתה צריך לתת לזה צ׳אנס.״
הוא הנהן. ״אני מוכן לנסות.״
״הוא סתם אומר את זה.״ היא אמרה.
הוא רצה לענות לה, ״אל תענה.״ אמרתי, ״היא פגועה ממך.״ היא שילבה את ידיה, ״והיא צודקת שהיא פגועה ממך ועכשיו היא לא מאמינה לך.״
״אבל אני באמת רוצה להשתנות!״ הוא אמר.
״אני מאמין לך.״ אמרתי, ״אבל היא רוצה שאתה תוכיח לה את זה.״
הוא הביט בה בחשש, ״אבל מה אני עושה?״
״פשוט לא מתרגש ממנה.״ הפעם הוא הביט בי בהפתעה והיא חייכה חיוך קל, ״תמשיך לנסות לדבר איתה, תמשיך לשתף, תנסה לפגוש באמת את הרגשות שלך ולא להאשים אותה או את עצמך. אל תמדוד כל דבר שקורה ב׳האם היא מוחאת לי כפיים או לא׳. תן לה את המרחב ותוכיח לה שאתה באמת רוצה להשתנות. יום אחרי יום.״
״היא משלמת לך מאחורי הגב שלי?״ הוא שאל בחיוך.
״סליחה?״ שאלתי.
״סתם סתם.״ הוא אמר והרכין את ראשו, ״אתה פשוט כל כך לטובתה ש..״
״אני לא לטובתה.״ אמרתי לו, ״אני פשוט לטובתכם.״ עצרתי לרגע, ״פשוט בנקודה הזאת של תקשורת רגשית, יש לנו, כגברים, הרבה מאוד מה ללמוד מהן.״
היא חייכה והוא אמר, ״מה את כל כך מרוצה מעצמך? אפשר לחשוב שלך אין מה ללמוד ממני.״
״אם היה לנו זמן הייתי שואל אותך למה הערת עכשיו בסוף הטיפול את ההערה הלא נעימה הזאת בלשון המעטה אבל אין לנו, אתה יכול להזכיר לי פעם הבאה אם תרצה. בכל אופן עניינית, יש לה כמובן הרבה מה ללמוד ממך, אבל אם לא תתקן את מה שאתה צריך לתקן, אתה יכול לשכוח מזה שהיא תלמד או תקבל ממך משהו. מובן?״
״לגמרי.״ הוא אמר והשפיל מעט את ראשו, ״תודה. אין ספק שיש הרבה עבודה.״ הם קמו, ״בואי רבקה. אני רוצה לשתף אותך ברגשות שלי.״
״ממש.״ היא אמרה והביטה בי, ״תודה. סוף סוף הוא מקשיב למישהו.״