מתוך הספר ״לחיות את היום״
למה אנשים מתמכרים לרשתות חברתיות ולמדיה? התשובה מסתתרת בתוך המוח שלו. הגוף שלנו מפריש חומרים שונים, חלקם הורמונים ומוליכים עצביים. אחד מהם נקרא דופמין. חומר מאוד חשוב בגוף האנושי, שהגוף עצמו יכול לסנתז אותו. לדופמין קשורים הרבה מאוד תהליכים בגוף ובפרט במוח האדם.
פעם שוחחתי עם מישהו שמציל אלפים מהתמכרויות ברשת האינטרנט. הוא הראה לי מחקרים על כך שההתנהגות של המוח בתגובה לאותם התכנים, היא כמו התמכרות לסמים הקשים ביותר. הוא הסביר לי על הפרשת הדופמין והתחושה של הריגוש, שבעצם לא קשור לכלום ולא מזיז את האדם לשום דבר טוב בחייו.
אחת ההשפעות של הדופמין קשורה לתענוג ולהנעה (מוטיבציה). הדופמין קשור למנגנון הגמול: התאמצת? עכשיו תקבל גמול, תקבל עונג. זה מנגנון מאוד חשוב הקשור ללמידה. אבל מה קורה אם אנחנו מקבלים את הגמול, את הדופמין, ללא קשר למאמץ?
בדיוק כפי שאפשר לשער – אנחנו מאבדים רצון, מאבדים גובה ומיקוד. אם נקבל אותו ללא כל קשר למעשינו, אותו החומר שאמור לעזור לנו ולדחוף אותנו לכיוונים טובים בחיים – יטשטש אותנו וירחיק אותנו מהמטרות שלנו.
שון פארקר, אחד המייסדים של הרשת החברתית הגדולה בעולם, הודה שאחד הדברים שדחף את מייסדיה להקים אותה היה לצרוך כמה שיותר מתשומת הלב והזמן שלנו ולא באמת לגרום לאחדות או קשר בין בני אדם. הוא אמר שכדי להצליח לעשות זאת, הארכיטקטים של אותה רשת חברתית ניצלו ״פרצה״ במוח. כל פעם שאדם רואה שלחצו לו ״לייק״ על פוסט שכתב – הוא מקבל מנת דופמין במוח. הגוף שלו מייצר לו ״גמול״. אותו מייסד אומנם פרש מאותה הרשת בשנת 2005, אבל הנזקים וההשפעה של אותן הרשתות ממשיכים ומעצבים מחדש את החיים שלנו.
וולפרם שולץ, אחד החוקרים בתחום הנוירוטרנסמיטרים ובפרט בחקר הדופמין, טוען שכאשר אותם מנגנוני גמול פועלים בצורה לא מבוקרת ולא קשורה לחיים הרגילים שלנו, אלא דרך אותן טכנולוגיות או חשיפה לריגוש – הם מביאים להתמכרות, ולא פחות חשוב מכך, גורמים לנו לאבד או להחליש את כוח הרצון שלנו.
מלכודת הדופמין מרחיקה אותנו מהרצונות שלנו, מחלישה את הכוח שלנו ומטשטשת אותנו. לענייננו – ההתמכרות מרחיקה אותנו מלחיות כאן ועכשיו באמת, מלהיות נוכח בחיים שלנו.
מה ניתן לעשות? איך נצליח להיחלץ ממלכודת הדופמין ולהחזיר את השליטה בחיינו לידינו? ראשית, להבין את חומרת המצב. כמו שאדם שאדם שחולה בסוכרת לא ישחק עם מאכלים עתירי סוכר ויגיד לעצמו, נו נו זה רק קצת – כך אדם המרגיש שהתמכר לדופמין, צריך להיזהר מהתנהגויות שיפרישו לו את אותו החומר ללא בקרה. החדשות הטובות הן שאפילו יום, ובוודאי מספר ימים ללא חשיפה לפעילויות המעוררות דופמין, יכולים להחזיר לנו (ולו לרגע) את השפיות. ישנם אנשים רבים ברחבי העולם שעוצרים את עצמם משיטוט ברשתות חברתיות, משימוש בסמרטפון ומחשיפה לתכנים של גירוי-יתר לפחות ליום או מספר ימים. זה יכול להישמע מגוחך – אבל מי שלא מכיר מכורים, יכול גם לחשוב שזה מגוחך שאותו אלכוהוליסט לשעבר לא מוכן לשתות ״דרינק קטן״. ההבנה של חומרת המצב יכולה לעזור לנו לקבל החלטה ברורה ופשוטה שאנחנו רוצים להיגמל מדופמין לפחות ליום אחד או כמה ימים, ולראות את ההשפעות של זה על הרצון שלנו, על התקווה שלנו. אנחנו לא באמת צריכים כל כך הרבה גירויים מבחוץ. יש לנו הכל בפנים.
כמובן שהפחתת החשיפה לייצרני דופמין מלאכותיים לא אומרת שאנחנו מנסים חלילה להעלים את הדופמין מגופנו, להפך. כמו שחשיפה לסוכר בצורה לא פרופורציונלית יכולה לגרום לנו לעמידות לאינסולין (הורמון ויסות הסוכר), אבל הסוכר עצמו הוא מקור האנרגיה הראשי שהגוף, ובפרט המוח, משתמש בו – כך גם עיוות מנגנון הדופמין הורס אותנו, ואנחנו רוצים לחזור אליו בצורה הבריאה שלו. במילים אחרות, אנחנו רוצים ליהנות ממה שבאמת שלנו.
אנחנו רוצים לחיות טוב, אבל שהטוב יהיה אמיתי ולא סכריני. ישנן דרכים טבעיות להגביר את הדופמין בגוף ללא ההשפעות ההרסניות שדובר עליהן:
– פעילות גופנית, ובפרט ריצה, משחררת הורמונים טובים ומגדילה את יכולת הספיגה של דופמין במוח.
– שינה טובה יכולה לעזור, בעוד שינה גרועה יכולה לגרום לבעיות בוויסות הדופמין.
– מקלחת קרה – נשמע מפתיע, אבל מחקרים מראים שמקלחת ב-14 מעלות מעלה את הדופמין ב 250 אחוז.
– תזונה מאוזנת תועיל, ואילו תזונה רוויית סוכרים תחמיר את המצב.
– ובעיקר – קביעת מטרות והשגתן, התחדשות בחיים ושמחה בדברים קטנים, יביאו לעליה טבעית בדופמין ויגרמו לנו להשתמש במנגנון הדופמין בצורה טובה וראויה שאינה מובילה להרס עצמי.
