בתוך כל הפאר עזבתי את ההי-טק – כתבה במקור ראשון

פורסם במקור ראשון, כתבה מאת אודי מקסימוב

“בגיל 26 היה רן ובר על גג העולם. גר במנהטן־ביץ’ קליפורניה מול הים, מכונית עם גג נפתח, קוקטיילים, בתי מלון וכסף גדול. מי אמר החיים הטובים ולא קיבל? שש שנים קודם לכן הקים ביחד עם שותפים את חברת ההיי־טק “ונטורה תקשורת”, מחלוצות תעשיית האינטרנט בישראל. ובר עבד בעיקר בניהול הפיתוח העסקי של החברה, נפגש עם משקיעים ומנכ”לים וגייס כספים. בשיאה העסיקה החברה שלו 150 עובדים בישראל ובארה”ב, ושווייה עמד על למעלה מ־400 מיליון דולר.

אבל ובר לא הסתפק בקוקטיילים; הוא חיפש משהו עמוק יותר, בשביל הנשמה. כך היה לאחד ממקימי הכפר הרוחני־אקולוגי “פאצ’ה מאמא” בקוסטה־ריקה, למד ולימד רייקי ומדיטציה, וגם שימש כדי־ג’יי של מוזיקת טראנס. ועדיין, משהו לא נתן לו מנוח. “הייתי בשני הקטבים הכי מרוחקים שיכולים להיות: הכי חומרי והכי רוחני”, הוא מספר. “הקוטביות הזו הייתה לי מאוד מוזרה. התחושה בעולם הסטארט־אפ הייתה כמו בתוך גל. כאילו אני נסחף לתוך משהו ונפתחות לי המון דלתות בלי להתאמץ – אם כי תמיד היה לחץ של עבודה: בשבוע אחד יכולתי לעבור חמישים־שישים שעות טיסה. זה היה מצב מצחיק. מכוניות פאר, מגורים יוקרתיים, חלום אמריקני בהתגשמותו, ובפנים – כל הזמן חיפוש רוחני”.

אמריקה, שסיפקה לו את כל חיי הזוהר האלה, היא גם זו שאפשרה לו, כמה שנים אחר כך, להשתנות לעבר מה שהוא היום – מחבר ספרים על תורותיו של רבי נחמן מברסלב, על הצורך בהתבודדות ובהפסקת המרוץ התמידי, לכאורה רחוק כל כך מעולמו של ההיי־טקיסט הצעיר ההוא.

“בארץ לא יכולתי להתקרב ליהדות”, אומר ובר. “למה? כי התחושה כאן היא שאתה או חרדי ממאה־שערים, או חילוני לגמרי. אין באמצע. הייתי צריך לעבור הרבה שלבים עד שמצאתי את מה שמחבר בין הקצוות. בניו־יורק התחלתי ללכת לתפילה, וההתייחסות מסביב, גם של יהודים וגם של גויים, הייתה מפרגנת. הסתכלו על זה כדבר נפלא, כשמירה על המסורת. כשבאתי לארץ ורציתי ללכת לבית כנסת ולעשות קידוש בערב שבת, מישהו אמר לי, ‘מה, השתגעת?! מה פתאום בית כנסת?’. אמרתי לו, ‘אם הייתי עושה מדיטציה סוּפית ויושב תלוי על איזה ונטילטור, זה היה בסדר?’

“כבר בבית הספר קיבלנו מעין חיסון נגד התורה. בלימוד תנ”ך לא הייתה שום תחושה של משהו רוחני. הכול הוראות מעשיות: ‘צריך לשמור שבת, צריך לשמור כשרות’. מה הקשר בין זה לבין המרחבים הפנימיים של התורה? כנראה הייתי צריך להרחיק כדי לראות את הדברים מזווית אחרת”

החיפוש הפנימי לא התחיל רק כשהיה בדרכו לפסגת ההצלחה, אלא הרבה קודם לכן. כבר בגיל 16 חש ובר, הבכור מבין שלושה בנים ודור רביעי לשושלת משפטנים מצליחה, שחיי הרווחה בהרצליה־פיתוח לא ממש עושים לו את זה. “לא היה חסר לי כלום, והיה חסר הכול”, הוא מספר. “אני זוכר שאמרתי לאבא שלי: ‘לומדים, לומדים ולומדים, ובסוף האדם מת – ומה נשאר מכל הידע הזה? אדם עובד קשה, ויש לו בזכות זה מכונית יפה והוא הולך להמון מסיבות, ואז? מה עושים פה? מה הקטע?’. לא הייתה לו תשובה”.

איך ההורים התייחסו לשאלות האלה שלך?
“הייתי מין ילד חקרן ופילוסוף כזה, ילד הגותי. ככה התייחסו לזה. המחשבות האלו היו מדכאות, ואף אחד לא הבין אותי”. ובר הנער החליט להשתלט על מדפי הפילוסופיה והפסיכולוגיה. אולי שם, חשב, ימצא הסבר. “קראתי את סארטר, הסה וקאמי, פילוסופים שעוסקים במשמעות הקיום. ואז נתקלתי בספר של איזה גורו מהודו שדיבר על מדיטציות ונשמה, עולמות שבתור ילד חילוני לא שמעתי עליהם. מכל הרעיונות שבספר שלו, פתאום הבנתי שיש עולם מעבר לזה שאני רואה”.

כאשר התבגר, החל לעסוק במדיטציה. “פגשתי בתוכי מקומות שלא יכולתי להסביר – של שקט פנימי, של תקווה. מהיהדות לא הכרתי כלום, רק שמעתי שיש דוסים בבני־ברק. גם כשחיפשתי מתוך סקרנות בית כנסת ביום כיפור, כדי לראות מה זה היום הקדוש הזה, די התאכזבתי. אנשים עמדו בחוץ ודיברו על נדל”ן. אמרתי לעצמי שזה לא מה שאני רוצה. המשכתי לקרוא ולחפש”. את שירותו הצבאי החל בנח”ל, אך עבר להדרכה בתחום המחשבים. לקראת סוף השירות הקים עם ידיד חברה בשם “פתרונות פשוטים” (“הרעיון היה לייצר תוכנות שיעזרו לבתי עסק לנהל את המלאי שלהם, את העבודה עם לקוחות וכדומה”). לאחר שנפרד משותפו הראשון, התחבר לכמה שותפים אחרים שהיו בעליה של חברה מתחום האינטרנט. כך הוקמה ונטורה תקשורת, שטיפחה סטארט־אפים והייתה לחממת הגידול שלהם.

אבל ההצלחה העסקית שחווה בעולם ההיי־טק לא השקיטה את יצר החיפוש שלו, והעיסוק במדיטציות וברייקי רק חידד מבחינתו את הבעיה. “שאלתי את עצמי: איך ייתכן שאין חיבור בין העולמות הרוחניים לעולם הגשמי?” אומר ובר. “זה פשוט לא הגיוני. במערב ישאלו אותך ‘על אילו עולמות רוחניים אתה מדבר?’, ובמזרח יאמרו – ‘כל הרדיפה של המערב אחרי כסף – זה שטויות’. ואני הרגשתי שהאמת היא לא שם ולא שם”. על חזרה בתשובה הוא לא חשב אז ברצינות. “זה קרה בתהליכים, לפעמים ברווחים גדולים של זמן. כל מיני דברים שפגשתי נחרתו לי בלב. עברתי עוד ועוד שלבים”.

אחד השלבים הקריטיים היה עזיבת עולם ההיי־טק, כשהיה בן 27. “ממש לפני התפוצצות בועת האינטרנט, הגעתי לאיזו ועידת עסקים בדרום קליפורניה. האירוח שם היה כמו בסרטים: מלון מפואר, ברכת שחייה טרופית, ספינה באמצע הים שיורה זיקוקים ומנגנת לנו מוזיקה קלסית. הכול מושקע מאוד. אני זוכר איך אני נעמד מול הברכה ואומר לעצמי, ‘מה אתה עושה כאן? מה טוב במה שאתה עושה? איך אתה מועיל לעולם?’. ידעתי שיש לי כוח, עובדה: גייסתי מיליונים לחברה. אבל שאלתי את עצמי: ‘במה הכוח שלך מושקע? באיך לחסוך דולר וחצי בקניית נעלי ספורט באתר הזה ולא באחר?’ “כאשר עמדתי להיכנס חזרה לאולם הוועידה, היה שם איזה חב”דניק אחד, בחור טוב שעזר לנו מול ‘אמריקה און־ליין’. הוא הסתכל עליי ואמר: ‘אתה עוזב, אה?’. שאלתי אותו ‘איך אתה יודע?’, והוא ענה ‘רואים את זה בעיניים שלך. אבל תשתדל לא להרוס לחברה שלך'”.

את עולם ההיי־טק עזב ובר במטרה שלא לשוב. כסף גדול הוא לא ראה ממניות הסטארט־אפ שברשותו, כי לא יכול היה לממש אותן, ומשקיעים שונים שהתקשרו כדי להציע לו לחזור ולנהל סטארט־אפים חדשים, נענו על ידו בשלילה. את מקומו מצא בעולם הרפואה האלטרנטיבית, תחום שבו כבר עסק במהלך השנים. הוא עבר לגור בקוסטה־ריקה, לימד שם רייקי ושיטות ריפוי, ואחר כך נסע לניו־יורק והמשיך לעסוק שם בתחומים האלה. אחד המפגשים הדרמטיים שלו עם היהדות אירע באשראם בניו־יורק. “יום אחד, בזמן שאני מטפל במישהו ברייקי, עברה לידי בחורה עם ספר תהילים. ביקשתי ממנה את הספר, היא נתנה לי אותו, והנחתי אותו לידי. פתאום התחלתי לראות על המצח של המטופל שלי כל מיני אותיות בעברית. כשגמרתי את הטיפול, אותו אדם אמר לי שזה היה הרייקי הכי חזק שהיה לו בחיים. בעקבות המקרה הזה פניתי לחבר שעסק בקבלה וביקשתי שיביא לי רשימת שמות של השם ורשימה של ברכות, כי הרגשתי שיצאו לי פתאום חלקי ברכות מהפה, ורציתי לדעת מה אני אומר”.

נשמע הזוי לגמרי.
“גם כאשר אני שומע את זה, בשכל שלי זה נשמע הזוי. אם לא הייתי חווה את זה בעצמי, אולי לא הייתי מאמין. אני בכלל לא בקטע הזה, אבל זה מה שקרה לי. והיו עוד דברים. העברתי סדנה בקוסטה־ריקה, במין קומונה של מדיטציות באווירה אוניברסלית כזו, שבה לזמן אין משמעות – אין שבתות ואין חגים, כאילו הכול אותו יום. אחרי ארבעת ימי הסדנה נעמדתי שם מול השקיעה, והרגשתי מין שלווה שיורדת לעולם, כמו מסך שגולש לאט־לאט למטה. שאלתי מישהו ‘תגיד לי, איזה יום היום?’ והוא ענה: ‘יום שישי’. זה היה בעצם ערב שבת. עד היום אני לא מצליח להרגיש את התחושה החזקה ההיא. הלוואי שאזכה בערב שבת אחד לחוות את זה שוב”. התזוזה הרצינית שלו לעבר היהדות החלה במרכז קבלה בניו־יורק, שאליו הגיע עם חבר. “דיברו שם על ‘סולם יעקב’, על מוטיב של חיבור בין מזרח למערב: אברהם ויצחק מימין ומשמאל, ויעקב באמצע. שמיים וארץ – ויעקב והסולם שלו מחברים ביניהם. מבחינתי זה היה סמל לחיבור שעושה היהדות בין החומרי לרוחני. כששמעתי את זה, ידעתי שמצאתי משהו”.

בגיל 29 החל ובר בתהליך תשובה אטי. עבר שלב ועוד שלב: עשה קידוש, התפלל, שם כיפה מדי פעם על הראש. כשחזר ארצה פגש באלונה, בחורה שכבר פגש כמה שנים קודם לכן בהודו. כאן, לאחר מסע נדודים רוחני שעבר כל אחד מהם בנפרד ברחבי העולם, העמיקו רן ואלונה את ההיכרות שלהם. כשנה אחר כך הם נישאו, ולחתונה הגיע ובר עם זקנקן וכיפה, שנשארה מאז על הראש. מכאן והלאה עשו בני הזוג את צעדי התשובה שלהם יחד, והחלו בהדרגה לנהל אורח חיים חרדי. תפנית נוספת בעלילה אירעה כחמש שנים אחר כך, כשוובר החליט לשבור לכיוון ברסלב. “הרגשתי שמשהו עדיין חסר לי. חברים אמרו לי לנסוע לאומן, אבל אני התחמקתי. אמרתי: הרי חזרתי בתשובה, מה אני צריך את זה? זה לא דיבר אליי. בסוף השתכנעתי, אבל החלטתי שלא לנסוע בראש השנה, כי אמרתי לעצמי – מסיבה של 30 אלף איש, בטח ששמח שם. נסעתי בראש חודש אדר, כשהמקום שקט. ובאמת עברתי שם משהו מאוד פנימי תוך כדי תפילה. הבנתי פתאום שכל מיני דברים שהשגתי בשכל, עוד לא התיישבו לי טוב על הלב. זה הוביל אותי לתהליך עמוק של חיבור הראש עם הנשמה”.

לא מעט דתיים מלידה מקנאים בחוזרים בתשובה על החוויות העוצמתיות שחוו. אתה מבין את היתרון שהם מוצאים בסיפור חיים כמו שלך?
“כן, בטח. כשחזרתי בתשובה, שאלתי את הקדוש ברוך הוא: תגיד לי, איך עשית לי את זה? איך שמת אותי בהרצליה־פיתוח? זה הרי לצאת בחירוק שיניים מכלוב של זהב. מילא אם מישהו תקוע במציאות קשה מאוד, ובתוך החיבוטים הוא שואל את עצמו אולי יש מציאות אחרת, ואז הוא יוצא החוצה ומרגיש שהוא מתחיל לנשום. אבל המציאות אצלי הייתה כאילו הכול מושלם. והתשובה הפנימית שלי הייתה: ‘שמתי אותך שם, כי ידעתי שתוכל לצאת’. לדתיים מבית אולי קשה יותר לעשות שינוי, כי הם נולדו במציאות שבה מבחינתם הכול כבר מושלם”.

מצד שני, החוויות הרוחניות החזקות שאתה מספר עליהן נראות כאילו הן נוגדות את עיקרון הבחירה החופשית.
“אולי כאשר אדם נמצא רחוק כל כך, הקב”ה מרחם עליו ונותן לו חוויות חזקות מאוד כדי לעזור לו להתעורר, שיוכל לעשות שינוי גדול בחייו; שתהיה לו בכלל אפשרות לבחור. הכוחות שפועלים על אדם לא־מאמין כדי שיישאר במקומו הרגיל ולא יזוז, הם חזקים מאוד. צריך כוח הפוך, חזק אפילו יותר, כדי לתת לו אפשרות לצאת מאותו מקום”.

איך קיבלה אותך המשפחה לאחר החזרה בתשובה?
“קיבלה יפה. אמא שלי אמרה ‘לפחות הוא לא בהודו’. הנושא המשפחתי הוא נקודה שמאוד קריטית לי בתשובה. כיבוד אב ואם הוא המפתח לקשר במשפחה ולתשובה נורמלית. אדם צריך להרגיש שמכבדים אותו, שלא אומרים לו ‘אני עכשיו חוזר בתשובה, ואתה לא מבין כלום’, אלא להפך. הזהירו אותי על העניין הזה מראש, והשתדלתי בו ככל יכולתי”. ההשתדלות הזו שלו, מספר ובר, נושאת פירות. “הקשר עם ההורים הוא טוב ועכשיו אפילו עמוק יותר”, הוא אומר. אביו אפילו התחיל ללמוד גמרא לתקופה מסוימת, “וכשלמדנו את ‘מסילת ישרים’ של הרמח”ל הוא אמר לי: ‘אין אף פילוסוף בעולם שמתקרב אליו'”.להכיר במרירות

כיום, בגיל 41, מתגורר ובר בבית צנוע וגדוש ספרים במבוא־חורון, ומגדל שם עם אלונה את חמשת ילדיהם. את פרנסתו הוא מוצא בעסק קטן לשרתי וידאו, ומשמש גם כ”תומך” – סוג של קאוצ’ר יהודי, מטפל ומייעץ, המתבסס על תורת רבי נחמן מברסלב. לצד עיסוקיו אלה ובר הוא גם, ומבחינתו בעיקר, סופר. שלושה ספרים כתב עד עתה: מדריך לחוזרים בתשובה בשם “תשובה שלמה”, רומאן בשם “התגלות” על אדם שעובר תהליך התגלות כפוי, ו”סוד הנקודה הטובה” – ספר עיון בגובה העיניים על מהות הטוב ותורת רבי נחמן. “העיקרון של הספר הוא שבכל אחד מאיתנו יש טוב, אבל אנחנו לא מאמינים בו מספיק”, אומר ובר על ספרו האחרון, שראה אור לפני כמה חודשים (הוצאת דני ספרים) וכבר הפך לרב־מכר. “אם נצליח לסמן אותו ולהגדיל אותו, נוכל לשנות בצורה דרמטית את החיים שלנו”. בגרסתו הראשונה יועד הספר לציבור החילוני. “אני זוכר שכאדם לא־דתי, הטקסטים של ספרי היהדות לא היו מספיק נגישים לי. אדם פותח ליקוטי מוהר”ן או גמרא, ולא יכול להבין כלום. המטרה שלי הייתה לקחת את התובנות ואת הכלים הרוחניים שרבי נחמן הוריד לעולם, ולהביא אותם לאנשים שאין להם כרגע נגישות לספרים שלו”.

כשמדברים על ברסלב, אומר ובר, “אוהבים להזכיר בדרך כלל את המושג ‘אורות’. אבל עד כמה שזה אולי יישמע מאכזב, אני מרגיש שהעיקר אצל רבי נחמן הם לאו דווקא ה’אורות’ אלא ה’כלים’. הוא מציע כלים פרקטיים כדי להכניס את האור הרוחני הגבוה לתוך העולם שלנו, לתוך הנקודות הקטנות שבהן אנחנו נתקלים ושאיתן אנחנו מתמודדים בחיי היומיום. הוא לא משאיר את התורה בשמיים, אלא מחבר אותה לאדמה”. לאחר שסיים את כתיבת הספר שלח אותו ובר להוצאה, ושם התלהבו ממנו ואף חשבו שהוא יכול לדבר גם לדתיים ולחרדים. אבל היה גם מי שפחות התלהב. ובר מספר שאחד מחבריו, שקיבל את הגרסה ההיא לקריאה עוד לפני ההדפסה, אמר לו שהספר מחריד, כי המחבר עצמו אינו נוכח בו כמעט בכלל. “בגרסה הראשונה באמת לא הכנסתי את עצמי. עשיתי את זה בכוונה: חשבתי שהספר הזה יכול להתאים כספר מתנה, בעיקר לאלו שלא מכירים את תורת רבי נחמן. שלחתי אותו לכמה אנשים והתגובות שלהם מאוד עודדו אותי, אבל אותו חבר, חסיד ברסלב, חשב אחרת לגמרי. הביקורת שלו כאבה לי בהתחלה, אבל אחרי כמה זמן הבנתי שיש אמת בדבריו, ושאולי אני צריך להכניס את עצמי יותר. בדיעבד התברר שהוא צדק. בסופו של דבר כתבתי בספר על עצמי ועל החיים שלי, כולל קטעים שהיו לי קשים לחשיפה, וזה גרם לאנשים להזדהות יותר”.

“אם נתחבר למעט טוב, בסופו של דבר יהיה לנו הכול”, כותב ובר ב”סוד הנקודה הטובה”. זה לא מעט נאיבי? אני שואל אותו. הרי כולנו מכירים אנשים שעושים הרבה טוב ונשארים תקועים מאחור, בעוד בעלי המרפקים מתקדמים, ומשלבים תוך כדי תנועה לא מעט רוע. “הנושא של התמימות הוא מרכזי מאוד במשנתו של רבי נחמן”, משיב ובר. “צריך להבין מה אתה רוצה: אם השאיפה היא הצלחה חומרית, יכול להיות שהכלים של רבי נחמן לא מתאימים לך. המטרה של הספר היא לאו דווקא להביא אנשים להצלחה חיצונית, אלא להתחיל למצוא את הטוב בתוכנו, ולהכיר גם במרירות ובחסימות שיש לנו. כשאדם נותן לזה מקום, הוא מתחיל לחוות מבפנים תחושה שהטוב לא נמצא ביעד הכסוף ההוליוודי, אלא במקום פשוט. ואז פתאום הפרופורציות משתנות. “אבל אני רוצה לדייק: יכול להיות אדם שמצליח מבחינה חומרית, וגם מאוד טוב לו. אני לא נגד הצלחה חומרית, אלא אומר שהיא צריכה להיות מחוברת פנימה. ולגבי המרפקנים: זה לא נכון שהשיטה שלהם עובדת. מה שרואים כלפי חוץ זו כמות מסוימת של אנשים שהצליחו בעזרת מרפקים, אבל יש גם הרבה כאלה שלא הצליחו”.

ועדיין, המרפקנות שלהם יכולה להדוף אנשים אחרים בכיוון ההפוך.
“בדרך כלל הסיבה שבגללה אדם נשאר במקום מסוים, היא לא המרפקנות של אחרים, אלא הפחדים שלו עצמו, או חוסר אמונה עצמית. הפתרון הוא שדווקא במקום שבו אתה נמצא – תשקיע: במקום מרפקנות, תגלה מה זה עושה לך בפנים, למה הקב”ה שם אותך כאן ולא שם. “אחת הבעיות המרכזיות של האדם היא שהוא רוצה מאוד להתקדם, אבל בעיקר מפחד. אז הוא אומר: ‘טוב, מה לעשות, ההוא מרפקן, ובגלל זה הוא מתקדם’. תשומת הלב שלנו אינה צריכה להתמקד במה שקורה בחוץ, אלא במה שקורה אצלנו בפנים. וזה הרעיון המרכזי בלראות את הטוב: לעזוב את המירוץ החיצוני ולהתמקד בעצמנו”.

אתה אומר שצריך להימנע מהשוואות, אבל העולם הוא הרי יחסי; על ידי השוואה אנחנו יודעים אם אנחנו עומדים במקום או צועדים קדימה.
“צריך לבחון את הנחת היסוד של השאלה עצמה – האם צריך לצעוד קדימה, ולאן? אני חושב ש’לאן’ היא שאלת מפתח. שמעתי פעם סיפור נחמד שיכול להמחיש זאת. איש

עסקים הגיע לסבב פגישות בניו־יורק. בבוקר למחרת הנחיתה הוא קם מאוחר, התלבש בזריזות, תפס מונית וציווה על הנהג לנסוע מהר ככל האפשר. במהלך כל הנסיעה המשיך לפקוד על הנהג לנסוע מהר יותר ויותר, והציע לו הרבה כסף כדי שיגיע בזמן. לאחר שראה שהנהג עושה את המקסימום, הוא התרווח על הכיסא, ואז שאל בבהלה: ‘רגע, אמרתי לך בכלל לאן לנסוע?’. אני לא אומר שלא צריכים להתקדם, אבל אם ההתקדמות שלנו מוגדרת על ידי האחר – יש לנו בעיה”.

בהקשר הזה, אחד הרעיונות היהודיים היפים שאתה מתייחס אליהם בספר הוא שלכל אחד שמור הטוב שלו, וההצלחה של האחר אינה פוגעת בו.
“נכון. אנחנו חיים בתפיסה מערבית שאומרת ‘אם ההוא התקדם וההוא התקדם, אז לי לא נותר לאן’. אבל זה לא על חשבונך. יכול להיות שלאדם מסוים שרצה להתקדם בעבודה מסוימת זה נכון נקודתית, אבל מי אמר שהוא צריך להיות שם? אולי הוא מוכשר יותר לתפקיד אחר? הקב”ה מכוון לך את הכי טוב שלך, אז גם אם מישהו אחר התקדם אלף פעמים, זה לא קשור אליך. הנקודה היא שהטוב לא תמיד מיתרגם במבחן התוצאה בעולם החיצוני”.

לדתיים יש רגשות

לאדם מבחוץ לא מעט מהרעיונות בתורת רבי נחמן יכולים להיראות יפה כאידיאל, אבל פחות להתיישב עם ההיגיון והמציאות. אני שואל את ובר איך הוא מסביר למשל את האמירה הברסלבית המופיעה בספרו, ולפיה “לב נשבר הוא דבר נפלא. הוא אינו ייאוש, אלא ההפך מייאוש”. מה יכול להיות נפלא בלב נשבר, אני תוהה. “רבי נחמן מסביר שלב נשבר מביא שמחה, בזמן שעצבות מביאה לכעס והאשמה של האחר”, אומר ובר. “לב נשבר הוא מקום של געגוע, של תחושה ש’אני לא יכול בלי בורא עולם’. ייאוש הוא תחושה של ‘נדפקתי ואין לי סיכוי’. לב נשבר מביא את האדם לבקש עזרה, לצאת מהמצוקה, ואילו העצבות מגיעה מקורבנות והאשמה”.

ומלב נשבר, בקפיצה קלה, לשמחה. אתה מזכיר בספר את דברי רבי נחמן, שצריך להיות בשמחה תמיד. גם זה נראה בלתי אפשרי, כשמסביב קורים לא מעט דברים מעציבים.
“רבי נחמן מייעד מתוך היממה 23 שעות לשמחה, ועוד שעה אחת להתבודדות, שבה אפשר לפגוש את כל הרגשות שנמצאים בתוכנו. הוא מסביר שהעצבות והמשיכה ליגון מגיעים מחמת מקרי הזמן ופגעי הזמן. הם הטריגר, הנקודה החיצונית שגורמת לאדם למשוך את עצמו לעצבות. לדעתו, צריך ללמוד להתעלם מהם רוב היום, חוץ משעה אחת. אם אתה פקיד בנק שאמור לספור בנאמנות כסף של אנשים, ומה שמעסיק אותך כל היום זו צרה שקרתה למישהו שקשור אליך – אתה תמעל באמון של הלקוחות ותטעה בספירה, או שתשקע בעצבות. אבל אם תביא את זה לשעת ההתבודדות שלך – תוכל לבכות על זה, לחשוב על זה, ולהתפלל על זה. להיות בשמחה כל היום בלי התבודדות, יכול להוביל את האדם לדמיונות ולניתוק; ולהיות כל היום במרה שחורה ועצבות בלי להתגבר ולשמוח, יכול להביא את האדם בקלות לייאוש ולשליליות”.

בפרק “זרקור התודעה” אתה כותב שהמקום שאליו אדם מביט הוא המקום שאליו יגיע. לאן אתה עכשיו מביט בחייך? לאיפה אתה רוצה להגיע?
“ברובד האישי הכיוון הוא איך אני משמח את אשתי ומחזק איתה את הקשר, איך אני מוצא יותר זמן לילדים, עוזר להם, ובונה את הבית מבחינה נפשית־רוחנית. ברובד הרוחני הרצון שלי הוא לחיבור יותר עמוק לקב”ה. וברובד המעשי, אני רואה את עצמי מוציא עוד הרבה ספרים. הספר הבא שאני מתכנן להוציא יהיה רומאן מתח בשם ‘מחשבי הקצין’, שיכלול תובנות של רבי נחמן וגם תובנות נפשיות ופסיכולוגיות כלליות. בנוסף אני מעביר שיעורים והרצאות כדי להביא הרבה מהטוב הזה שזכיתי לפגוש ביהדות בכלל, ואצל רבי נחמן בפרט, לכמה שיותר אנשים.

“אני רואה שיש פערים רחבים בין מה שאנשים חושבים על הדת ועל הדתיים לבין מה שקורה במציאות, ואני משתוקק לגרום לסגירת הפערים האלה. אחת השאיפות שלי היא שאדם חילוני יקרא את הספר ויאמר ‘רגע, גם לדתיים יש רגשות, גם להם יש תובנות’. אני חושב שהטוב הזה יכול להועיל לכל אדם”. לפני שאנחנו נפרדים, ובר מבקש להוסיף עוד דבר. “מהניסיון שלי בכל מה שעברתי – מההיי־טק ועד החזרה בתשובה – אני יכול לומר שאפשר להתחיל תמיד מההתחלה. לא משנה מה היה עד עכשיו, ובאיזה מצב אדם נמצא – הוא צריך להתחבר למה שהוא מאמין בו ולדעת שהוא יכול. יש טוב, והטוב הזה מגיע מהנשמה של האדם ומהייעוד שלו. אין אדם ששמו אותו סתם בעולם”.